הפגנה של מתנגדי הטיסות בלונדון / צילום: Stay Grounded
בכנס השנתי של ארגון התעופה העולמי IATA שהתקיים בשבוע שעבר בסיאול, דיבר יו"ר הארגון אלכסנדר דה ז'וניאק על שני איומים שתחתם מתנהל ענף התעופה בשנים האחרונות. הראשון הוא משבר אמון בכל מה שקשור לבטיחות בעקבות שתי תאונות שהתרחשו בשנה האחרונה שגבו את חייהם של 344 בני אדם; והשני הוא משבר אמון סביבתי על רקע גל מחאה ותופעה המכונה "בושה לטוס" (Flygskam) - המילה האחרונה בתחום המאבק בהתחממות הגלובלית. יותר ויותר אנשים ששמים את ענף התעופה על המוקד כתעשייה מזהמת ומזיקה ובוחרים לטוס פחות ולהתנייד ברכבות, גם אם מדובר במסעות ארוכים ויקרים יותר.
בחזית המאבק נמצאים השבדים (שם נרשמה בחצי השנה האחרונה ירידה של 4% בטיסות), ובראשם הנערה גרטה טונברג בת ה-16 הפועלת למען עצירת שינויי האקלים ומפנה אצבע מאשימה, בין היתר, גם לענף התעופה.
שני הנושאים הללו סוקרו לאחרונה בהרחבה במגזין G של "גלובס" ובגיליון "ליידי גלובס" - ולא במקרה. תופעת ההימנעות מטיסות מתפשטת ברחבי אירופה עם מאות תומכים נלהבים, בעיקר כשמדובר בטיסות קצרות-טווח.
נוטעות עצים ולא משתמשות בקשיות
לדברי דה ז'וניאק, מדובר ב"תהליך של שיימינג", לא פחות. "אני לא מכחיש שתעופה היא תעשייה מזהמת, אבל היא לא התעשייה הכי מזהמת שיש. נטפלו אלינו". לטענתו, הבעיה נעוצה ביחסי ציבור לא מוצלחים ובכישלון של החברות לדברר את עצמן ואת פועלן. "אנחנו נוקטים מהלכים עצומים למען הסביבה ולצמצום פליטת המזהמים, אבל הבעיה היא שאנחנו לא מתקשרים אותם כראוי", אמר יו"ר IATA, שהפנה אצבע מאשימה כלפי נמלי התעופה והממשלות שלא מחילות רגולציה מחמירה בכל מה שקשור לעיכובים בטיסות.
"העיכובים בטיסות משולים ל-36 שנים של בזבוז זמן ולהגדלה מיותרת בשיעור של 5.6% בפליטת פחמן דו-חמצני", אמר. אגב, לפי נתוני הארגון בשנה שעברה נרשמו באירופה לבדה 19.1 מיליון עיכובים בטיסות.
ענף התעופה אחראי כיום על 2.5% מכלל פליטות הפחמן הדו-חמצני בעולם כתוצאה משריפת דלקים - שיעור שצפוי להמשיך ולגדול לאור העלייה המתמשכת במספר הטסים. את הנזקים הנוצרים מכך אפשר להפחית עם מטוסים חדישים שצורכים פחות דלק או עם דלק ירוק יותר, אבל בינתיים בחרו החברות בסוג של פיצוי לסביבה: "נפלוט מזהמים, אבל נדאג לכדור בדרך אחרת", כמו נטיעת עצים, קידום אוכלוסיות חלשות תוך דגש על חקלאים, הוצאת השימוש בפלסטיק כמו קשיות ובוחשנים ממטוסים ועוד.
בנוסף, מחשבונים שמוצגים באתרי החברות מאפשרים לנוסעים בעלי מצפון לתרום כסף למען הסביבה בהתאם לזיהום שהם מסבים מבחינת מרחק הטיסה וסוג המטוס; וכך גם הבקשה מהנוסעים בסיומה של כל טיסה לתרום את הכסף הקטן שנותר מהטיול לטובת איכות הסביבה.
אבל כמה מאיתנו אכן תורמים בדרך כזו או אחרת לפיצוי היקום שזה עתה זיהמנו? האם הבעיה היא אכן ביחסי ציבור גרועים ובאופן שבו חברות מתקשרות את המהלכים שהן נוקטות?
המחירים הזולים הם "חוסר אחריות משווע"
בכל מקרה, לגידול בתנועת הנוסעים העולמית יש קשר ישיר לשחיקה במחירי הטיסות. לפי מנכ"ל קבוצת לופטהנזה, קרסטן שפור, הדבר מוביל לזילות של הענף גם בהיבט הסביבתי. לופטהנזה מתחרה עם חברות לואו קוסט שמציעות טיסות באירופה במחיר של 10 אירו. זו תחרות אגרסיבית וקשה, אלא ששפור טוען כי המחיר הזה הוא לא רק עניין של תחרות על הנוסע אלא בבחינת "חוסר אחריות משווע". לדבריו, "אם מדברים על יחסי ציבור גרועים, אז כשמוכרים מוצר שעולה פחות מהמחיר בחניון בשדה התעופה - אין פלא שהענף נתפס כך בכל מה שקשור להיבט הסביבתי".
האם זה המחיר? הדוברות הרעועה? או שבכלל מדובר בהתעלמות מהעוצמה של הפעילים הסביבתיים בעולם שאל מול תרבות הצריכה הגוברת, שלא פוסחת כאמור גם על ענף התעופה, מנסים לבלום את הנזק הסביבתי שממדיו מתנפחים מדקה לדקה.
"התופעה הזו תלך ותגבר אם לא נדע לספר את הסיפור של הענף בצורה נכונה יותר", אמר דה ז'וניאק בהתייחס לאיומים הללו. "ככל שאנשים יימנעו לטוס מטעמים סביבתיים, זה אומר שאנחנו ניקח את התעשייה הזו צעד לאחור. זה אומר לפגוע בתעשייה שמספקת מקומות עבודה למיליוני בני אדם. אני אומר: בואו נעבוד ביחד, זו החובה שלנו לשמור על כדור הארץ באמצעות טיסה שמתחשבת בסביבה. זו הערובה להמשך הפריחה של הענף הזה". האם זה יעבוד? ימים יגידו.
ומה בנוגע לישראל? על פניו נראה כי מאבק או רעיון כזה פחות רלוונטי כאן, היות שאנחנו מתנהלים כ"אי" בכל הנוגע ליכולת שלנו לנוע מחוץ לגבולות המדינה. למרות שניתן לעשות זאת דרך הים (גם אם בקושי רב), אין כאן רכבות בינלאומיות, והדרך העיקרית לצאת מהמדינה היא דרך האוויר. והישראלים, כך מלמדים המספרים, טסים הרבה יותר מאשר בעבר - במיוחד על רקע המחירים המאמירים של חופשה בארץ. כך שבסופו של דבר ניתן להעריך כי המחאה לא תגיע לכאן בקרוב.