צפון אמריקה בסטיישן
בדיוק כשחשבנו שנפטרנו מכל הצרות, זה נחת עלינו: המניאק שמרר את חיינו בשבוע האחרון, החליט שטוב לו בדם של בנות עמית, והחל לתת בנו אותות ומופתים: אחרי שהרביעית חזרה לומר בתקיפות אחת לדקה וחצי "לא בא לי" - כלומר שבה למוטב - החלה הראשונה לעוות את פרצופה בתנועות בלתי רצוניות.
היא נשכבה על הספה וסירבה לזוז, בתואנה (המוצדקת) שהיא על ערש דווי. כדי להצטרף לחגיגה פיתחה השנייה דלקת גרון חריפה, ואם כל זה לא מספיק כדי להבין שמישהו פתח עלינו - סתימה עקשנית בביוב של הקרוואן איימה להטביע את כולנו בהררי החרא שהצטברו להם בתחתית הקרוואן במשך שלושה ימים של קמפינג נטול ציוויליזציה. איזה כיף פה.
לא נותרה לי ברירה אלא לנקוט בשיטה עתיקת היומין שלמדתי מאבי הצדיק: אם אתה לא יכול להילחם בהם - תילחם בהם ביתר שאת. אז הפשלתי את שרווליי וטבלתי את ידיי בשרץ, במלוא מובן המילה. מזל שבאמריקה הכול בגדול - גם שיפודי המרשמלו לצלייה על האש, שהפכו באחת לאמצעי מאולתר לפתיחת סתימות. בדקתי שהחריץ מבצבץ, ירדתי על ארבע ופקדתי על כולן לסתום את האף. אם המצב בתקשורת לא ישתפר, יש לי - כך מתברר - מקצוע חלופי.
אלא שלא בכול אפשר להילחם באמצעים מתקדמים כל-כך. שני לקרב היה הווירוס שהתנחל בגופן של שתי הגדולות. הגברת הראשונה, בוגרת בית הספר לרפואה של אוניברסיטת תל אביב, שסיימה זה מכבר בהצטיינות יתרה את בחינות ההסמכה ברפואת ילדים דחופה, החלה לנקוט שיטות עתיקות יומין לגירוש עין הרע. במקום מזוזה היא רכשה במחיר מופקע סיכות של כל הפארקים שביקרנו בהם, והחלה תולה אותן על בגדי הבובות שמילאו את ג’רי - כאילו שלא היה בו מספיק צפוף גם ככה
לווירוסים. כדי להוכיח לי סופית שהיא חזקה בתורת הנסתר, איימה שתחל להלעיט אותן באנטיביוטיקה, שהיא כידוע מזור מדעי מוכח לכל וירוס.
כמי שאמון על הרציונל בפמילייה - החלטתי שמשנה מקום משנה מזל. אז ארזנו את הווירוסים ונסענו אל אחד המקומות היפים ביותר בארה"ב, דרך מספר 12, העוברת בין סלעי המדבר הצבועים באדום עז ליערות הענק עמוסי השלג של דרום יוטה. למורמונים האדוקים האלה יש יכולת השפעה גם על החזק שבנאחסים, חשבתי בעודי מתמרן את דרכנו אל עבר גן העדן: נווה מדבר שופע ירק ומים זכים.
כדי להנעים את זמנן של בנות המלך בעודן סובלות - הבאתי שלל תופינים וכיסאות נוח. אלא שברגע שבו הגענו אל הנחלה, זו התבררה גם כנחלתם של האינדיאנים המקומיים - יתושים גדולים וכואבים במיוחד, שהחלו נוגסים בעורנו הלבנבן כאילו היינו רד נקס שמאיימים לנשלם מאדמתם. ברחנו כל עוד דמנו בגופנו אל עבר עיירה שכוחת אל בשם טוריי, שאפילו בית מרקחת אין בה. בדיוק כשחשבנו שיותר רע מזה כבר לא יכול להיות, התברר שבקמפ גראונד היחיד ששוכן בלב השמורה, לא נותר ולו מקום אחד פנוי - גם לא לג’רי הקטן והצפוף שלנו. אז החנינו אותו במקום פסטורלי ליד הכביש המהיר והתפללנו לנס: שלפחות מזג האוויר יהיה איתנו, כדי שנוכל לחכות במקום עד יעבור זעם.
עמוס באופטימיות זהירה שלפתי מהבגאז’ את המחצלת וערימת הטושים של הרביעית, ויחד התחלנו בביצוע טקס הפולחן הקבוע - צביעת חמסות בשלל צבעי הקשת. עד שזו הופיעה עד מהרה גם בשמיים יחד עם טיפות בגודל של העין הרעה שמישהו פתח עלינו, בן פורת יוסף, מלח מים מלח מים.
דברים לדעת 1
כביש 12 הוא אחד מדרכי הנוף היפות בארה"ב. 122 מייל, שמחברים בין הפארק הלאומי ברייס לפארק הלאומי קפיטל ריף. הכביש מטפס לגובה של 2,800 מטר בפסגות היער הלאומי דיקסי ויורד אל המדבר של רמת קולורדו, בסדרת מדרגות עצומה
דברים לדעת 2
התנועה המורמונית היא הזרם הנוצרי הרביעי בגודלו בארה"ב. מרכזם הוא בעיר סולט לייק סיטי שביוטה, והם מטיפים למיסיונריות והימנעות מטבק, אלכוהול וקפה. הם מאמינים בתנ"ך ובברית החדשה גם יחד
המדד השבועי
טמפרטורת מינימום: 6 מעלות צלזיוס
טמפרטורת מקסימום: 27 מעלות צלזיוס
קילומטראז' שבועי: 900 מייל (1,400 ק"מ)
מסטיק עם משכך כאבים לילדים: 7 דולר
לימונדה ורודה בבית קפה באמצע שום מקום: 6 דולר
שש כנפיים ברוטב באפלו: 8 דולר