בית החולים ברזילי באשקלון / צילום: Shutterstock
לפני מספר שבועות פגשה אותי חברה. "את לא מאמינה מה קרה לי" אמרה, אחרי שהתעניינה מה נשמע במשרד הבריאות. העובדת הזרה, שמטפלת באמה החולה, הפתיעה את חברתי: "החודש את לא חייבת לשלם לי. תשלמי לי בחודש הבא". חברתי לא הבינה על מה מדובר. "ראיתי שהשבוע שניים מילדייך היו חולים ולקחת אותם לרופא. אחד אפילו לא הרגיש טוב בלילה, ובעלך נסע איתו למיון. אני יודעת כמה הדברים האלה עולים. זו הוצאה של משכורת חודשית. אני לא רוצה להכביד עלייך החודש. שלמי לי בחודש הבא" הסבירה העובדת.
חברתי התרגשה מהמחווה, והסבירה לעובדת הזרה, לתדהמתה, שבישראל שירותי הבריאות אינם כרוכים בהוצאה משמעותית, ושאין שום בעיה להמשיך בשגרת החיים.
וזה, חברים, לא ברור מאליו.
מערכת הבריאות הישראלית רחוקה מלהיות מושלמת. עם זאת, ההישגים של חוק ביטוח בריאות ממלכתי, כולל הכיסוי האוניברסלי שמאפשר הסל, אינם טריוויאליים. התפיסה לפיה הגדלת ההוצאה הממשלתית תסכן את הצמיחה, היא, במקרה הטוב, תמונה חלקית. ראוי לתת לציבור הישראלי תמונה מלאה יותר של המציאות.
מדינת ישראל עומדת בפני שיעור הזדקנות אוכלוסייה, שכמוהו לא הכירה. מספר הקשישים מעל גיל 75 עמד בשנת 2018 על כ-430 אלף. בשנת 2035 מספר זה יכפיל את עצמו, ל-860 אלף. בעוד שב-2018 הגידול השנתי במספר הקשישים עמד על כ-5,000 קשישים בשנה, כבר בשנת 2022, הגידול השנתי במספר הקשישים יעמוד על כ-30 אלף קשישים בשנה.
מה המשמעות מבחינת מערכת הבריאות? בעוד שהעלות הממוצעת של סל הבריאות הציבורי על אדם ממוצע מתחת לגיל 75 היא כ-5,000 שקל, העלות על קשיש ממוצע היא כ-17 אלף שקל - יותר מפי שלושה. בני 75 ומעלה, שמהווים היום 4.8% מהאוכלוסייה, צורכים 28% מעלויות האשפוז. כיצד תיראה מערכת הבריאות כאשר מספר הקשישים באוכלוסייה יכפיל את עצמו? האם נצליח לתת מענה לזקנה במסדרון? לחולה הכרוני? האם נצליח לתת מענה אפילו לילד ששבר יד, כאשר המיון יוצף במטופלים?
הזדקנות האוכלוסייה היא לא מגמה ייחודית לישראל. מדינות אירופה הן זקנות יותר, וחוו את ה"בייבי בום" של הקשישים בתחילת שנות ה-2000. מדינות אירופה קיבלו את ההחלטה שנכונה ערכית, וגם כלכלית, והגדילו את ההוצאה הציבורית לבריאות במטרה לתת מענה לצורכי התושבים.
ההחלטה להגדיל את ההוצאה הציבורית לבריאות אינה רק נכונה ערכית. היא גם נכונה כלכלית. לאנשים כמוני, שגדלו בבתי הספר לכלכלה, אמירה זו אינה טריוויאלית. עם זאת, היא ברורה מאליה לכלכלני בריאות: מבנה השווקים של עולם הרפואה הוא מבנה של "Supply Driven Market", ולכן מערכת בריאות ציבורית היא מערכת מרסנת הוצאה.
ככל שהמערכת הציבורית תהיה רזה יותר ותיכשל במתן מענה לצורכי האוכלוסייה - יותר ויותר אזרחים יפנו למערכת הרפואה הפרטית. המערכת הפרטית היא מערכת יעילה פחות במובן הכלכלי (כל שקל קונה פחות בריאות), וההוצאה הלאומית לבריאות צפויה לעלות יותר, ככל שהמערכת הפרטית תהיה גדולה יותר, כפי שקורה היום בארה"ב. גם מערכת יעילה פחות, וגם שוויונית פחות. Lose-lose.
כמענה לתופעה השלילית הזאת, מדינות ה-OECD פעלו להגדיל את שיעור ההוצאה הציבורית לבריאות, עד כדי 73.6% מסך ההוצאה לבריאות. השיעור בישראל עומד על 63% בלבד. הצעד החיוני בישראל, להגדלת ההוצאה הציבורית, הוא בהסטת חלק מעלויות ביטוחי הבריאות אל תוך הסל הציבורי, ובמקביל, הגדלת תקציב הבריאות באמצעות העלאה של 0.5 נקודות אחוז בדמי הבריאות.
הגדלת ההוצאה הממשלתית על בריאות לא רק שתייצר מערכת יעילה יותר, אוניברסלית יותר, ושוויונית יותר. היא גם תאפשר למדינת ישראל להמשיך ולהיות מעצמה בתחום הבריאות הדיגיטלית, להוביל בתחום הדפסת האיברים וב-BIG DATA הגנטי-קליני. מעבר להכל - היא תאפשר לנו להיות חולים, לקבל טיפול, להתלונן עליו, ולהבריא, ויום לאחר מכן, לחזור לשגרה המבורכת, ולהמשיך בחיים.
הכותבת היא סגנית סמנכ"ל תכנון אסטרטגי וכלכלי במשרד הבריאות