קורקינט של חברת בירד/ צילום :רויטרס
לא פחות מארבע הפגנות התקיימו בתחילת השבוע שעבר מול בית העירייה בתל-אביב. הייתה שם קבוצה קטנה וחמושה בדרבוקות שהפגינה נגד מה שהם תיארו כעושק תושבי כפר שלם ותל כביר; קבוצה אחרת של תושבי יפו מחתה על סגירת שדרות ירושלים בגלל עבודות הרכבת הקלה, והיה גם קומץ קטן שנלחם את מלחמתם של כמה עצים ותיקים ברחוב ארלוזורוב שמישהו החליט שצריך לעקרם.
אבל הקבוצה הנחושה ביותר, כמאה איש, התכנסה כדי למחות נגד התופעה ששינתה בחודשים האחרונים ללא היכר את פני המרחב העירוני בתל-אביב, הפכה את המדרכות לאזור סכנה מבחינת הולכי רגל - בעיקר עבור ילדים וקשישים - וגבתה כבר מאות נפגעים: הקורקינטים החשמליים.
למרבה האירוניה, מאחורי כל ההמון הזה, על שביל האופניים המסומן בצבע בלבד שנמתח לאורך שתי הגדות של רחוב אבן גבירול, טסו כל העת אופניים וקורקינטים חשמליים, ולא היה חסר הרבה כדי שמשתתפי ההפגנה ייכנסו בעצמם לתוך הסטטיסטיקה.
על אף שרוב התאונות שבהן מעורבים רוכבי הקורקינטים והולכי רגל כלל אינן מדווחות, נתוני הלמ"ס בנושא הם חד משמעיים ומצביעים על עלייה חדה במספר הנפגעים בתאונות דרכים שבהן היו מעורבים כלי רכב דו גלגליים חשמליים. בשנת 2018 נפגעו 236 רוכבי קורקינט חשמליים בתאונות - זינוק של פי 2.5 לעומת 93 בני אדם שנפגעו ב-2017. מבין הנפגעים בשנה שעברה, 21 נפצעו באורח קשה, ואדם אחד נהרג. רק ביום שישי האחרון נפגע קשה בראשו רוכב קורקינט חשמלי שהתנגש ברוכב קורקינט אחר בכיכר השעון ביפו. שבוע קודם לכן נחבט בראשו בעוצמה רבה רוכב קורקינט חשמלי שנפגע ממכונית ברחוב לוינסקי בעיר.
בצעד ציני, בדיוק יום לפני ההפגנה, נזכרו בעיריית תל-אביב לפרסם שורת תקנות שאולי ימתנו מעט את הכאוס התחבורתי בעיר. אלה כוללות בין היתר התייחסות למספר הכלים המקסימלי שכל חברה תוכל להפעיל בשלב זה (עד 2,500); לאופן פיזורם של הקורקינטים החשמליים במרחב ולדרך שבה הרוכבים יידרשו לסיים את הנסיעות שלהם. מעתה, הם יצטרכו להחנות את הקורקינטים הללו במקומות מוסדרים ולא סתם להשאיר אותם היכן שהם רוצים.
חגית אוריין, שארגנה את ההפגנה, אומרת שהיא סקפטית לגבי יכולתן של התקנות לשנות את המצב. לא רק שהיא משוכנעת שהגבלת מספר הכלים ל-2,500 למפעיל רק תעלה את מספרם בעיר (כיום פועלות בעיר ארבע חברות ולא כולן הגיעו כבר למספר הזה) אלא שהיא אומרת שאין בתקנות כל פתרון לשאלת האכיפה בשעות הערב, בחגים ובסופי שבוע.
אוריין בטוחה שגם הרוכבים שמודעים לאיסור לרכוב על המדרכות ימשיכו לצפצף על החוק משום שהם משוכנעים שגיחות קצרות עליהן לא יסבכו אותם עם אף אחד, וטוענת שמודל הרכיבה המזדמנת מעודד אי חבישת קסדה, ושאין בנמצא אף אחד שיאכוף את איסור ההרכבה על הקורקינטים שמפחית מאוד את יציבותם וגורם לתאונות מרובות.
אחד מהמפגינים שהגיעו למקום, כשהוא מלווה באמו ובכמה חברים, הוא אלון לשם בן ה-10. הוא עדיין זוכר טוב מאוד מה אירע לו כשהלך על המדרכה באזור כיכר המדינה ביום שישי אחד "לפני שלושת רבעי שנה". "יצאתי עם אחותי לקנות גלידה לסבא וסבתא שלי כי הלכנו אליהם לארוחה, ואז הגיעו אופניים חשמליים בטיל ודרסו אותי. השתטחתי על הרצפה, והבחור שהיה על האופניים פשוט ברח אחרי שאבא שלי אמר לו לרדת מהאופניים. צילמנו אותו וניסינו לאתר אותו אבל לא הצלחנו ומאז אני מאוד מאוד מפחד להסתובב על המדרכה. אני פשוט מפחד שזה לי יקרה עוד פעם".
פצוע צעיר נוסף שהגיע להפגנה נראה עייף מדי בשביל להתראיין. מעיין דרין בן ה-4 רבץ בעגלה שלו עם גבס גדול שהגיע עד מעל לברך ימין כשחבורה סגלגלה מעטרת את עינו. גאלה, אמו, מספרת שעשרה ימים קודם לכן, מעיין חצה מבלי משים את הקו הלבן ונכנס לתוך שביל האופניים, שם הוא נפגע מרוכב קורקינט חשמלי.
"הרוכב עף מהקורקינט והקורקינט עף על מעיין שהתחיל לדמם בטירוף. אני לא יכולה להגיד לך שהבחור ברח, אבל אנחנו לא ראינו אותו יותר ואין לנו פרטים שלו כי טסנו בשיא המהירות למיון. אני חושבת שהתחום הזה כל-כך פרוץ שכולם המומים ולא יודעים מה לעשות כשילד שוכב פגוע על שביל האופניים ולרוכב כלי שאין לו בכלל לוחית רישוי. אני חושבת שהפתרון הוא שקורקינטים חשמליים לא יוכלו להיות לרגע ולשנייה על המדרכות.
"פס לבן על המדרכה זו בדיחה", היא אומרת בכעס, "זה לא שביל אופניים! ילדים יודעים מה זה רמזור ומה זה אור ירוק ואדום ומה זה מעבר חציה, אבל ללמד אותם שהם צריכים כל הזמן לחפש קו לבן על המדרכה כדי להיזהר מרוכבי אופניים וקורקינטים שטסים עליה זה לא סביר. אנחנו לא חיים באירופה אלא במדינה של אנשים שלא מתחשבים אחד במרחב של השני ולכן עיריית תל-אביב לא יכולה להסתמך על שיקול הדעת של הרוכבים".
ואם המראה של ילד מגובס וחבוט בן 4 לא היה קשה מספיק, כל מי שהגיע להפגנה יכול היה לראות מה קרה לאיש העסקים רמי רובינשטיין לאחר מפגש עם כלי דו גלגלי חשמלי שפגע בו בעודו הולך לתומו על המדרכה. טלי, בתו של רובינשטיין בן ה-75, הניפה בהפגנה כרזה שעליה התנוססה תמונתו של אביה לאחר תאונת הפגע וברח שבה נפגע ממש מתחת לבניין המשרדים הנושא את שמו בדרך בגין בתל-אביב.
"זה היה ב-17 בפברואר ואני הלכתי על המדרכה. הרגשתי מכה בגב, כנראה מהכידון של האופניים או הקורקינט ועפתי לרצפה", רובינשטיין נזכר. "אף אחד לא עצר והיה לי מזל שקמתי לבד ואחד מהעובדים שלי לקח אותי לאיכילוב. היו לי חתכים בגבה ובשפה וחבלה בלחי הימנית ועברתי בדיקות בבית החולים כל הלילה בגלל חשד לשטף דם במוח. במיון הרופאים אמרו לי שמגיעים אליהם כל יום נפגעים מתאונות כאלו. ותבין שאני בכלל פחדן, אז הלכתי ממש בצד של המדרכה הרחבה. מאז, כשאני הולך על המדרכה, אני כל הזמן מסתכל גם לאחור. התאונה ממש שינתה את ההתנהלות שלי. אנשים רוכבים כמו פראי אדם מול הבניין ואתה ממש לא יכול ללכת בבטחה אחרי דבר כזה".
רובינשטיין כועס קודם כול על העירייה. "בצומת הזה של חזית בית רובינשטיין, גם אם תשים שם צוות של שני פקחים שירשמו דוחות 24 שעות ביממה לרוכבים של כלים חשמליים שנוסעים על המדרכה, תהיה להם עבודה נון סטופ. אנשים נוסעים שם בפראות ואין להם אלוהים. לאנשים אין אחריות והעירייה לא לוקחת על זה אחריות. הם גם לא צריכים תקציב מיוחד בשביל אכיפה משמעותית כי הם גובים 250 שקל על כל נסיעה על מדרכה".
מה לדעתך צריך לעשות?
"תראה, אני לא חושב שצריכים להוציא את הכלים הללו מהחוק כי זו גזירה שהציבור לא יכול לעמוד בה, אבל אני בטוח שהיו צריכים להכניס לתוקף את התקנות לפני שהעיר הוצפה בכלים הללו והמדרכה הופקעה מהולכי הרגל לטובת רוכבי הכלים החשמליים. בשורה התחתונה, נוספו לעיר אלפי כלים חדשים מבלי שיגיעו איתם התשתיות המתאימות. הרוכבים מפחדים לרכוב על הכביש אז הם פשוט עובדים למדרכה עם כלי רצח. בתאונה שלי לא היה חסר הרבה כדי שאני אצא מכלל שימוש".
לא סיפור של טובים ורעים
הסיפור על הכלים הדו גלגליים החשמליים הוא לא סיפור על טובים ורעים. בטכנולוגיה עצמה אין כל דבר רע והיתרונות הרבים שלה ברורים ומוכרים. הבעיה היא שכניסתה של צורת ההתניידות הזאת לישראל מציפה מעל פני השטח סיפור עמוק יותר - זה שמעמת אותנו עם כמה מהתכונות הגרועות ביותר שלנו כישראלים. ברמת המאקרו, אפשר למצוא בו שילוב נפיץ של פופוליזם נמהר שבא על חשבון תהליכים של חשיבה מסודרת ולמידה הדרגתית מניסיון שנצבר במקומות אחרים בעולם; של תכנון לקוי לטווח ארוך; של עשייה חפיפניקית במקום יסודית; של אכיפה לא יעילה, ושל גלגול האחריות אל הציבור ואל חברות פרטיות. ברמת המיקרו, הסיפור הזה מורכב מאינספור מופעים של אגואיזם, חוסר סבלנות וזלזול מוחלט בחוק.
אף רוכב קורקינט לא עולה על המדרכה כדי לפגוע במישהו. רוב הרוכבים הממונעים שנוסעים על המדרכות אומרים שהם נאלצים לעשות זאת משום שהם לא מרגישים בטוחים מספיק על הכביש. אפשר להבין אותם. כולנו יודעים איך נוהגים בישראל. מה שמעניין זה שכששואלים אותם אם זו סיבה מספקת לגרום להולכי הרגל להרגיש לא בטוחים על המדרכה, הם מתקשים להבין את הנקודה.
וזה, אפשר להניח, קורה בגלל שתי סיבות. הראשונה קשורה לכלי עצמו: העובדה שעל קורקינט עומדים סנטימטרים ספורים מעל פני הקרקע, מייצרת אצל הרוכב את התחושה שהוא עדיין חלק בלתי נפרד מהמרקם העירוני שמוכר לו כהולך רגל. הם מרגישים שהנפח שהם תופסים לא גדול בהרבה מזה של הולך רגל, אז מה בכלל העניין? מעטים חושבים על אלמנטים אחרים במשוואה שבאמצעותה הם מתייחסים לפיזיקה של המרחב. מהירות ומאסה למשל.
הסיבה השנייה היא כבר עניין תרבותי. הרוכבים הטיפוסיים (וזה נכון גם לרוכבי אופניים רגילים) אומנם יעדיפו בדרך כלל לרכוב על שבילי אופניים, אבל לא יעלה על דעתם להאריך מעט את דרכם במקרה שאין שביל אופניים זמין שיוביל אותם היישר ליעד. כשצצה אי הנוחות או ההזדמנות הראשונה, הם משנים מצב תודעתי והופכים להולכי רגל על גלגלים. כמעט תמיד הם יעדיפו לעבור למדרכה פנויה יחסית במקום להמתין עם נהגים אחרים ולנהוג נגד כיוון התנועה כדי לקצר את הדרך. רבים מהם גם מתעלמים מרמזורים אדומים. חוסר היכולת הזאת לראות את האחר או לציית לחוקים היא כידוע מהרכיבים הבסיסיים ביותר במה שאנחנו מכנים "התנהגות ישראלית".
בעוד שעושה רושם שהעיר חלוקה סביב היחס לקורקינטים (בסוף השבוע נתקלתי גם בקריאה לחרם מיני א-לה ליסיסטרטה על הרוכבים), מה שמחבר בין המחנות הללו הוא הזעם כלפי עיריית תל-אביב. יש נגדה טענות על מחסור או על עודף באכיפה, על כך שהתקנות להפעלת הקורקינטים הגיעו הרבה אחרי תחילת השימוש בהם בפועל או על כך שהן מיותרות לחלוטין, אבל על דבר אחד כולם מסכימים: אין בעיר תשתית בטוחה ורצינית לרכיבה על כלים דו גלגליים, וגם חלק משמעותי מהשבילים שהעירייה מתגאה בהם אינם יותר מפסי צבע על מדרכות.
התקנות החדשות שפרסמה העיירה בשבוע שעבר וייכנסו לתוקפן ב-1 באוגוסט - בדיוק שנה לאחר הכניסה המסיבית של הקורקינטים השיתופיים לעיר - הן אומנם מתבקשות, אך בנוסף לתהייה מדוע הן הועברו רק עכשיו, ולא לפני שהעירייה אפשרה לכמה חברות פרטיות להציף את העיר בכעשרת אלפים קורקינטים שיתופיים, אין בהן בשורה של ממש להולכי הרגל. לא רק שהן לא יצמצמו את מספר הכלים שכבר עתה נמצאים ברחובות העיר, אלא שהן גם לא כללו שום בשורה לגבי הגברת האכיפה נגד הרוכבים עליהם שלא כחוק (במקביל, פרסם משרד התחבורה תקנות שלפיהן רוכבי הכלים החשמליים יחויבו לחבוש קסדה, ורוכב שאין לו רישיון נהיגה יחויב לעבור מבחן תיאוריה).
בעירייה אומנם מתגאים בכך שפקחיה רשמו כבר 10,500 דוחות לרוכבי קורקינטים ואופניים חשמליים שנתפסו רוכבים על מדרכות ומעברי חציה, אולם כל מי שמסתובב בתל-אביב יודע שבשטח לא ניכר שינוי לטובה. העירייה גם לא הודיעה על כוונה להגביר בצורה ניכרת את קצב סלילת שבילי האופניים בעיר או לשדרג את מסלולי האופניים שכאמור מסומנים על המדרכות בצבע בלבד, ושרבים רואים בהם יצורי כלאיים שגורמים ליותר נזק מתועלת.
סגנית ראש העיר תל-אביב ומחזיקת תיק התחבורה בעירייה, מיטל להבי, עוררה עליה לאחרונה את זעם הולכי הרגל בעיר כשקראה להם "לגלות יותר עירנות" בעודם צועדים על המדרכות. להבי לא חושבת שהעירייה הייתה צריכה להסדיר את צורת ההפעלה של הקורקינטים בעיר לפני שאפשרה להם להיכנס לעיר בהמוניהם, כפי שנעשה במקומות אחרים בעולם. "נכון, אנחנו תמכנו בזה שהם ייכנסו", היא אומרת ל-G. "יכולנו לומר להם תצאו בחוץ, ויכולנו לומר להם תיכנסו ותידרשו לרגולציה, אבל אתה צריך להבין שהטכנולוגיה מקדימה את הרגולציה".
אבל את הרגולטורית, ואפשר היה להסדיר את המצב לפני שהם נכנסו לעיר.
"אנחנו עושים את זה עכשיו! עניין השארת הכלים שחוסמים את המדרכה או מעברי החציה יטופל והפקחים שלנו עובדים כל הזמן. כמות הדוחות שהם רושמים וההכנסות של העירייה מהם מדברת בזכות עצמה. היד שלנו מאוד קשה ובגלל שזה מצב חדש יש כאן עניין של חינוך. עם הזמן ההתנהגות של האנשים תשתנה".
כשאני שואל את להבי אם בעיר עמוסה כמו תל-אביב, שמלאה בישראלים שמטבעם אינם ידועים כשומרי חוק גדולים, לא היה מן הראוי ליצור עבור הכלים השיתופיים תשתיות מתאימות לפני שמכניסים אותם למרחב העירוני בהמוניהם, היא עוברת לדבר על החזון השיתופי של העירייה. מיזמים כמו תלאופן ואוטותל והקורקינטים השיתופיים, היא מבטיחה, יצמצמו עם הזמן את מספר המכוניות בעיר (היא מכנה אותן "פחיות") וייטיבו עם כולם. כעת, היא מודה, אנו נמצאים בתקופה של שינוי וזה "לא קל".
להבי גם טענה בשיחה כי בניגוד לטענות המפגינים נגד הקורקינטים, ניו יורק דווקא התירה לאחרונה לכלי רכב דו גלגליים חשמליים לנוע בתחומה. הדובר שלה אפילו שלח לי לינק לכתבה מה"ניו יורק פוסט" על הסדרת התחום. אלא שקריאת האותיות הלא כל-כך קטנות של ההחלטה מעלה תמונה קצת שונה. מה שמחוקקי ניו יורק החליטו היה לבטל את האיסור המוחלט על הכלים הללו בכל המדינה למעט במנהטן (שבה האיסור הגורף עדיין תקף) ולהעביר את ההחלטה אם להתיר או לאסור את השימוש בהם לידי הערים והמחוזות ובכפוף להתקנת תקנות. כלומר, רגולציה לפני פתיחת השוק. בדיוק הפוך ממה שקרה בתל-אביב.
המהפכה רק מתחילה
לפני כמה חודשים, כשאורי יואלי, מורה בתיכון ותושב תל-אביב, נתקל בקורקינטים שחסמו את המדרכה בנתיבו הוא השליך שניים מהם לפח והעלה את התמונות לרשת כדי לעורר מודעות למאבק. "משום מה, זה נתפס כצעד מאוד פרובוקטיבי, אבל לי זה נראה כמו סילוק של מפגע", הוא מסביר לי במהלך ההפגנה. "כשאני רואה אנשים שרוכבים, אני מעיר להם, אבל יותר מזה אין לי מה לעשות. הפעולה הפשוטה הזאת של ללכת ממקום למקום הפכה להיות בלתי אפשרית. כל יציאה לרחוב היא בעצם מלחמה. האופניים, האופניים החשמליים והקורקינטים הפכו את החוויה הזאת של השימוש במדרכה לבלתי אפשרית מבחינתי ואני לא רואה את העירייה או את הממשלה עושות צעדים מספיקים כדי להחזיר את המצב למצב נורמלי".
יואלי לא חושב שצריכים להרחיק את כל הכלים הדו גלגליים הממונעים מן המרחב הציבורי. "זו מהפכה נפלאה ובטווח הבינוני והרחוק הם יכולים להחליף חלק גדול מהתנועה של המכוניות שהן האויב הגדול של העירוניות באופן כללי, אבל אני חושב שהכלים האלה לחלוטין לא מותאמים למדרכה ושהחפיפה בינם לבין הולכי רגל היא בלתי נסבלת. אין לי עימות עם הכלים האלה ואני לא חושב שהם ילכו לשום מקום אלא שהמהפכה רק מתחילה. המדינה צריכה לאכוף באופן גורף איסור של רכיבה על מדרכה. החוקים קיימים, אבל העירייה צריכה להיות נחושה. היא צריכה להקצות נתיבים בתוך הכבישים לתנועה של כלי רכב דו גלגליים וחשמליים, והנתיבים הללו צריכים לבוא על חשבון הכבישים ולא על חשבון המדרכות".
הרבה הבנה לאלו שרוכבים על המדרכה אין לו. מבחינתו, זה בסופו של דבר עניין של התחשבות בזולת. "כשרכבתי על האופניים שלי 15 שנים מעולם לא עלה על דעתי להשתמש במדרכה בתור דרך. אופניים הם כלי רכב. הם מיועדים לכביש ולא למדרכה. זה מסוכן לא רק למי שנמצא על המדרכה אלא גם לרוכבים וכמות התאונות שקורות על המדרכה היא עצומה. ממכוניות אתה יכול להיזהר אם אתה רוכב מיומן. מהולכי רגל - לא".
ומה לגבי רוכבים לא מיומנים שלא מרגישים בטוחים על הכביש?
"אני חושב שהמדרכה היא ממש לא המקום לרכוש בו מיומנות. זה מאוד מסוכן. אני גם לא מבין את העירייה שמתגאה בשבילי אופניים כמו אלו שממש פה לידנו ברחוב אבן גבירול. ה’שבילים’ הללו הם חלק אינטגרלי מהמדרכה ורק מסומנים בצבע ואין גם שום אכיפה לגבי כיוון הנסיעה בהם למרות שהם צרים מדי בשביל תנועה דו סטרית, אבל כמובן שמשתמשים בהם לתנועה כזאת. התשתיות שהעירייה כל-כך מתגאה בהן בעצם מסכנות גם את הרוכבים וגם את הולכי הרגל".
המפגינה הנחושה ביותר באירוע הייתה כנראה בר זוטרא, מאיירת בת 27 מתל-אביב, שעמדה בקהל עם שלט גדול וחילקה לכל מי שביקש מדבקות צבעוניות עם הכיתוב No Battery More Life. היא ובן זוגה שבבעלותו חנות האופניים ("הרגילים בלבד!" היא מדגישה) Outback Bikehouse, הם אידיאולוגים של ממש. בחנות לא מספקים שירותי תיקון לכלים חשמליים ואפילו מסרבים לאפשר להם למלא בה אוויר. מאז שנוצרו המדבקות, עוד לפני הכניסה המסיבית של חברות הקורקינטים השיתופיים - המסר הלא מתפשר של השניים רק התחדד.
"אנחנו חושבים שלא צריכה להיות הסדרה ולא כלום אלא פשוט להוציא אותם לגמרי מהעיר כמו ערים אחרות, כמו למשל ניו יורק ולונדון. באתי להפגין נגד ההפקרות והמערב הפרוע שיצרו האופניים והקורקינטים הממונעים בעיר. גם על המדרכות, אבל גם בכלל. אין לי מספיק אצבעות לספור את כמות הפעמים שכמעט נדרסתי והועפתי. וזה לא שבכביש זה אחרת - אין נהג רכב שלא דיברתי איתו ולא הייתה לו חוויית כמעט דריסה או פגיעה ברוכב של כלי ממונע. זו חוויה שאין מי שנוהג בעיר ולא מכיר. הבן זוג שלי מעיר לרוכבים, אבל לי אין ביצים כמו שלו. יש הרבה רצון, אבל ברגע האמת יש פחד מאיזו היתקלות. והם גם חולפים על פניך כל-כך מהר שאין לך פשוט זמן להתמודד עם זה".
שלושה עד חמישה נפגעי קורקינט בכל משמרת | ליאת רון
"רז בוכה, תיגשו אליה", מבקש הפרמדיק הג’ינג’י שטיפל בה על חוף הים מיד אחרי התאונה וליווה אותה למיון הכירורגי באיכילוב. שתי החברות שלה מחבקות, מרגיעות, מבקשות מהאחות לגשת רגע, אולי אפשר לתת לה משהו נגד כאבים. היא שוכבת מאחורי הווילון הירוק-כחול, סביב צווארה כרוך מקבע גדול מפלסטיק, פניה חבולות, פצעים פתוחים ליד האף והפה, לאורך הרגליים, שריטות, מכות יבשות.
שלושתן מטבריה, באו לסופ"ש בתל-אביב כדי לחגוג יום הולדת 20 לאחת מהן. בשבת קמו מאוחר ושכרו קורקינטים חשמליים כדי לקרוע את העיר. רז וסנדרה רכבו על אחד מהם, סנדרה מאחור, עם סלולרי ביד וה"ווייז" פתוח, רז מקדימה נוהגת על המדרכה ליד הים.
בערך ברבע לשלוש, כשעברו ליד חוף ירושלים, טס מולן קורקינט אחר, נכנס בהן בעוצמה, וברח. סנדרה לא זוכרת איך הוא נראה, רק שהיה בום נוראי. היא מצאה את עצמה שרועה על המרצפות החמות ולא הבינה מה קורה. כשהתאוששה קצת, ראתה את רז שוכבת בלי הכרה לידה, שותתת דם. אנשים רצו אליהן, ניסו לעזור, הזעיקו עזרה. היא הייתה בטוחה שרז מתה והתחילה לצרוח. ואז הגיעו שני פרמדיקים של מד"א על אופנועים, אחד מהם הג’ינג’י.
"אנחנו רגילים לזה", הוא אומר בחצי חיוך ציני. "את יודעת כמה תאונות כאלה יש ביום? וזה עוד קל. בשישי מישהו נפצע קשה ליד כיכר השעון ביפו. הוא מראה לי סרטון של קורקינטים דוהרים על הכביש, אחד הרוכבים מאבד שליטה, מתרסק על האספלט, הקורקינט ממשיך בתנופה ופוגע ברוכב קורקינט אחר שנופל גם הוא. "תראי אותם, בלי קסדות, נוסעים כמו משוגעים".
חן כהן, האחות במחלקה הכירורגית, זועמת על המצב. בכל משמרת, שמונה שעות אורכה, היא צריכה לטפל בשלושה עד חמישה נפגעי קורקינט בדרגות שונות. הממוצע הוא של כעשרה נפגעים ביום. מטורף.
"מגיעים לכאן בני עשרים, אבל גם מבוגרים ממש", היא מספרת. "הגענו למצב שפתחו את מחלקת פה ולסת 24 שעות ביממה, כי נפגעי הקורקינטים שרוכבים בלי קסדה, לא רק חוטפים פגיעות ראש, אלא מרסקים את הלסת. הם לא שולטים בנפילה. חלק גם רוכבים עם טלפון ביד ולא רואים לאן הם נוסעים, אז הם נפגעים בגפיים, בבטן, סובלים משברים מורכבים. מגיעים לפה תיירים, אנשים שנדרסים מקורקינטים, הכול מהכול ולמה? כי זה זמין וזול".
החברות של רז רוצות שאכתוב את השם שלהן בעיתון. אם כבר עברו כזאת חוויה קשה, אז לפחות שיופיעו בכתבה ויהיו מפורסמות, אפשר גם לצלם אותן, למה לא. רז לא מסוגלת לדבר. כואב לה. גבר צעיר, אולי החבר שלה, מגיע ועוטף אותה באהבה.
אני מסתכלת עליהן וחושבת על בת ה-16 וחצי הפרטית שלי, ששכנעה אותי לפתוח לה את אחת האפליקציות לשכירת קורקינטים. הרשיתי בלי לחשוב יותר מדי על ההשלכות, רק ביקשתי בתמימות שתרכוב עם קסדה. התגובה הכעוסה הייתה: "אמא, איפה נראה לך שאשים אותה במסיבה?!".
המסיבה ההיא נגמרה עם כתם כחול-שחור ענקי על הרגל. כמו מאות רוכבים כמוה ש"רק חטפו מכה", גם הבת שלי לא הגיעה למיון. אבל עכשיו משהו כן השתנה אצלנו. בערב, כשסיפרתי לה על רז, מחקנו יחד את האפליקציה.
"מבחינתי זה ממש הצלה" | שיחה עם רוכבי הקורקינטים מבהירה למה הם הולכים ומתרבים
התסריטאי והיוצר אורי גרוס מתאר את הקורקינטים הממונעים ככלי תחבורה כמעט מושלם ומתנגד בתוקף לתקנות החדשות של העירייה לגבי הכלים הדו גלגליים השיתופיים. הוא אומנם מסכים שמצב חדש צריך להסדיר, אבל את ההגבלות שהעירייה מתכוונת להטיל הוא מתאר כ"חוסר הבנה מוחלט של האפליקציה ושל הרעיון: לנסוע בפשטות מדלת לדלת". גרוס אומר שהוא השתמש בשני הקורקינטים הפרטיים שלו במשך כארבע שנים, אך מעיד שבשנה האחרונה הפך למשתמש כבד בכלים השיתופיים.
"מבחינתי, זה ממש הצלה. לפני כן הייתי זז רק ברכב שלי, כולל משינקין לנווה צדק ונסיעות מגוחכות כאלה. היום אני מזיז את האוטו רק אם צריכים לנסוע כל המשפחה מחוץ לעיר. הרגע נסעתי מבית קפה במעוז אביב עד לביתי בשינקין, זה לקח 25 דקות וזה עלה לי 20 שקל. מונית בשעה הזאת הייתה עולה לי 85 שקלים. בסיוט שהפילו עלינו העיריה והממשלה לעשור שלם - אני לא יכול לדמיין מה הייתי עושה בלי הקורקינט".
אז מה רע בזה שיחנו אותם במקומות מסודרים כדי שלא יחסמו את המדרכה ומעברי חציה?
"מה זה מקומות מוסדרים? אולי גם המוניות יאספו אותנו במקומות מוסדרים ולא מהבית שלך? הקורקינט הוא צר, קל ולא תופס מקום בכלל, לעיתים נדירות אני רואה קורקינט שחוסם דרך, ובדרך כלל זה מעשה של מתנגד קורקינטים בהמה שהפיל אותו. וגם - זה שוקל 10 קילו. מפריע? תזיזו. הרבה יותר מכוניות ואופנועים חוסמים את הדרכים מאשר קורקינטים".
ומה קורה בחברות שמספקות את הקורקינטים הללו? הן מדגישות שהביקוש לשירות שלהן עולה על ההיצע, אך בשלב הזה, כך נראה, לא מתכוונות להיאבק בעירייה. יניב ריבלין, מנכ"ל בירד, שמפעילה בתל-אביב כ-3,000 קורקינטים והייתה הראשונה להיכנס אליה באוגוסט 2018, אומנם מתאר את המצב הנוכחי בעיר כ"לא 100% מושלם", אבל קובע ללא היסוס כי "מעל 99% ממשתמשי השירות מתנהגים כיאות".
לדבריו, "אנו בעיצומו של תהליך, ועם הזמן נראה יותר ויותר אנשים בצורה הנכונה. ומי שלא ייסע ככה, צריך להיענש ולקבל דוחות. למרות שאף אחד מאיתנו לא חי באותה תקופה, זה מזכיר לי מה שקרה כשהגיע הרכב הפרטי. גם אז נוצרו עם הזמן מדרכות וכללים. אני יכול לומר לך שאני רואה כבר שאנשים יותר ויותר חובשים קסדות, ויותר ויותר מצייתים לכללים, ואנחנו מאמינים שהמגמה הזאת תימשך".
ומה קורה בעולם?
שיטת הפעולה של חברות הקורקינטים דומה בכל מקום בעולם. הן מאתרות ערים שהרגולציה בהן אינה מערימה עליהן קשיים, מציפות אותן בכלים ומקוות שכוחות השוק יעשו את שלהם. באופן לא מאוד מפתיע, כל הבעיות שנוצרו בתל-אביב בעקבות הכניסה המהירה והלא מוסדרת של הכלים לעיר - פגיעה בהולכי רגל על המדרכות, נסיעה פרועה על הכבישים והשארת הכלים על הקרקע בצורה מסוכנת - כבר הופיעו בצורות דומות ברחבי העולם.
אם מקבלי ההחלטות בישראל היו קצת פחות להוטים להצטייר כירוקים וחדשניים, וקצת יותר מוכנים ללמוד מהניסיון שנצבר בעולם מאז הופעת הקורקינטים החשמליים של בירד - בסנטה מוניקה שבקליפורניה במארס 2017 - הם היו עשויים לשקול שוב את עמדתם לפני מתן היתר פעולה כה גורף לכלים הללו.
בעולם, כאמור, המסקנות כבר הוסקו, לפחות בחלק מהמדינות. בבריטניה, למשל, מותר לרכוב על קורקינטים חשמליים רק בפארקים פרטיים, ובמנהטן שבניו יורק יש איסור גורף על רכיבה על כלים חשמליים דו גלגליים. במקומות אחרים הונהגו מודלים רגולטוריים מורכבים יותר. כך, למשל, לאחר שתושבי סן פרנסיסקו התלוננו שהקורקינטים השיתופיים פוגעים קשות בביטחונם של הולכי רגל, וקיימו מחאה נגדם שכללה השלכת כלים למימי המפרץ, הגבילה העירייה את פעולתם. היא סירבה להעניק רישיונות הפעלה לחברות הגדולות והשיקה פיילוט מצומצם של 1,250 כלים שתחום לאזורים שבהם תשתית התחבורה הציבורית לוקה בחסר.
בסינגפור הכניסו הרשויות שיטה לסריקת קוד עירוני באזורי חניה ייעודיים כדי למנוע את תופעת הקורקינטים המושלכים ברחובות. רוכבים שלא יעשו זאת ייקנסו ב-5 דולרים בשלוש הפעמים הראשונות. בפעם הרביעית, הם כבר יורחקו משירות ההשכרה לשנה. בניו אורלינס שבארה"ב פרנסי העיר חסכו לעצמם את הכאוס. לאחר בחינת בקשותיהן של חברות הקורקינטים השיתופיים לפעול בתחומה, החליטה העירייה שעד שלא יהיו בעיר תשתיות רכיבה מספקות, הן יישארו בחוץ.
לעומת זאת, בפריז ובאנטוורפן הקורקינטים מציפים את הרחובות כמו בתל-אביב. המקרה של פריז, שבה פועלים כבר כ-20 אלף קורקינטים שיתופיים מאז יוני 2018, מעניין במיוחד. על רקע זינוק במספר התאונות שבהן מעורבים הקורקינטים, אינספור תלונות של הולכי רגל והכרזה של ראש עיריית הרובע ה-13 ש"מספיק עם החרא הזה", יצאה חברת הקורקינטים ליים - המפעילה הגדולה בעיר - בקמפיין שנראה שנועד למנוע מהרשויות להטיל עליה מגבלות.
מי שמבקר בעיר בימים אלה יכול לראות בתחנות האוטובוס והמטרו כרזות מטעמה עם ניסוחים כמו "קורקינטים מחורבנים", "נמאס לי מהקורקינטים האלו" ו"הקורקינטים הם קוץ בתחת". כל סיסמה מלווה בכוכבית שהאותיות הקטנות שלצידה מבהירות כי ההצהרה "לא תקפה לגבי רוכבי קורקינטים שמכבדים הולכי רגל, לא רוכבים על מדרכות וחונים כיאות". האם הפנייה של ליים לרצונם הטוב של הרוכבים אכן תשנה את התנהגותם? כלל לא בטוח, אבל כל עוד הקמפיין מאפשר לה לטעון שהיא חברה אחראית, פתוחה לביקורת וקשובה לנעשה בעיר, ובינתיים לעכב רגולציה מטרידה, יש בו לא מעט ערך מבחינתה.