ישראל מפחדת שהפיליפינים יזדקנו בארץ - כי מי יטפל בהם, ישראלים?

א.

ביום שני השבוע הלכתי עם הילדים לכיכר הבימה, להפגנה נגד הגירוש הצפוי ביולי של כ-100 עובדות מהפיליפינים וילדיהן שנולדו בישראל. בעצם, ההפך - הילדים הלכו להפגנה איתי. אני, ומאות הורים אחרים מבתי ספר רבים בתל-אביב, הופענו על תקן מלווים בלבד. למעט דחיפה קטנה והיבטים לוגיסטיים שחייבו מעורבות בגירים, זו הייתה הפגנה של ילדים למען ילדים; מדי פעם הצליח אחד מחברי הכנסת שהגיעו, בלי הזמנה, להידחק בין הילדים ולשאת נאום חוצב להבות וריק מתוכן שברובו נישא מעל ראשיהם וכוון היישר אל מצלמות הטלוויזיה והבוחרים. לא היה נראה שהילדים מתרשמים מהם, והמבוגרים עוד פחות.

עמדנו משתאים בצד ההפגנה ועשינו את הדבר היחיד שנותר לעשות, לצלם. זה היה כמו שמזמינים אותך לראות שיעור לדוגמה, רק יותר כיף; ילדים מכיתה ד' ומעלה נתקלים פעם ראשונה באבסורד של מדיניות ההגירה הישראלית ומתנסים פעם ראשונה באזרחות פעילה, בשיתוף פעולה ובהתלהבות גדולה יותר משראיתי בהכנות למסיבות הסיום הרבות. זה היה מרחיב לב. עיני הילדים נצצו מתקווה והתרגשות, הנה ניצוץ אחד שאסור לתת לו לדעוך. רק בשביל זה, אם לא למען המטרה האמיתית, אני מקווה שהמאבק הזה יצליח.

הסתכלתי סביבי; הנה, אמרתי לעצמי, יש גם ילדים טובים, ילדים שכיף להרגיש קרוב אליהם. אולי בכל זאת יש עתיד למקום הזה. לא כולם ילדים קקה כמו שחשבת לפני חמש דקות.

ב.

חמש דקות קודם ירדתי מנסיעת אוטובוס קצרה ומסויטת; חבורת בני נוער, או אולי שתי חבורות נפרדות, צעקו וקיללו והשתוללו ודחפו והלכו מכות וירקו ומה שאתם רוצים - אפילו הניחו רגליים על המושבים, שלא נדע. שמרתי על מרחק חצי בטוח; מספיק קרוב בשביל לצפות, מספיק רחוק כדי לא לחטוף מוחטה בפנים. להתערב אפילו לא עלה בדעתי, כמו על דעתם של רוב הנוסעים האחרים. אני מתאר לעצמי שכולנו חשבנו אותו דבר; שיהרגו אחד את השני, הכי טוב.

זו הייתה הנסיעה שלהם, אני ושאר הנוסעים עמדנו משתאים מול תצוגת התכלית המרשימה של רמה נמוכה מכל-כך הרבה בחינות. סימנתי V כחול כפול על כל אחד מהסעיפים; אוצר מילים דל, גזענות, שוביניזם, אלימות, טיפשות ומה שנראה כראיית עולם שאין בה דבר מלבד ווליום והטלת אימה וטרור על סביבתך.

זו הייתה הנסיעה שלהם והיא הייתה מדכאת לאללה. ולא רק כי גרמה לי להרגיש זקן. זו לא הפעם הראשונה, כמובן, אני לא מאלה שפעם בעשור נכנסים למונית שירות וכותבים על זה כאילו הם גיבורי האודיסאה. זה היומיום שלי ואם אני מדד למשהו, נראה שכל מי שנוסע בתחבורה ציבורית בישראל נקלע לסצנה דומה, כזו שגורמת לך לשאול מה הטעם ולאן זה הולך ואם יש סיכוי.

 ניצוץ / איור: תמיר שפר

מחלון האוטובוס אני רואה את הפרסומת המדוברת שבה מודעת אבל על מות ה(תואר ב)פילוסופיה; להבדיל מפילוסופים קפוצי שפתיים אני דווקא רואה ב"הפילוסופיה מתה" אמירה פילוסופית חזקה העומדת בפני עצמה - האין זו קריאת התיגר הנצחית היוצאת מפיותיהם של ענקים? רצח אב, מטאפורי כמובן, הוא מבסיסי הבסיסים של הפילוסופיה והרוקנרול. אבל באוטובוס הזוועות שעושה את דרכו באיטיות לא היו שום פילוסופיה, שום רוקנרול ושום הישג אנושי אחר. רק ילדים קקה. לא הייתי מתייחס לכל התקרית מרוב שהיא יומיומית לולא הניגוד המהמם בין הילדים באוטובוס לילדים בכיכר.

אז כן, יש ילדים קקה. אבל יש גם ילדים שלא. שאלו את עצמכם: מאיזה סוג הילדים שלי?

ג.

העובדות הפיליפיניות שעומדות יחד עם ילדיהן לפני גירוש נתפסו ברחוב, בדרך כלל כשהן מחכות לאוטובוס שייקח אותן לטפל בזקנים שלנו; מישהו הרי צריך לעשות את זה כשכולם עסוקים בנדל"ן או בלינץ' מקוון. אתם לא מצפים מישראלי שיעשה את זה, נכון? במעצר, הניחו לפניהן פקחי רשות האוכלוסין וההגירה עסקה פשוטה: רוצות לחזור לילדים שבטח מחכים בבית ותוהים (בעברית) איפה אמא? תחתמו כאן, וכאן, וכאן שאתן עוזבות את הארץ בתום שנת הלימודים. האפשרות השנייה: כלא וגירוש מהיר.

זה נשמע לכם כמו מדיניות הגירה מסודרת ועקבית? כי לי זה נשמע יותר כמו שיטות של מאפיה. גם אתם ואני היינו חותמים על כל דבר בשביל לחזור הביתה לילדים. מדיניות הגירה? איזו מדיניות הגירה בדיוק, הרי רק בתחילת החודש אושר הסכם בין ממשלות ישראל והפיליפינים על הבאת 1,000 (!) עם אופציה ל-2,000 עובדים ועובדות חדשות בתחום המלונאות, כלומר חדרניות שיחליפו את המצעים שלנו. מישהו הרי צריך לעשות את זה כשאנחנו הולכים מכות בבריכה. אתם לא מצפים מישראלי שיעשה את זה, נכון? חסר רק להתחיל לייבא פיליפינים לתחום אכיפת ההגירה ולתת להם לגרש את עצמם.

לפי ההיגיון הזה, הצעד של רשות ההגירה נראה כאילו מטרתו היחידה היא למנוע מפיליפינים להזדקן בישראל, שהרי אם יגיע היום שבו נצטרך לייבא פיליפינים שיטפלו בפיליפינים שלנו - אתם הרי לא מצפים שישראלי יעשה את זה, נכון? - היקום יקרוס לגודל זעיר ולמשקל סגולי של פינת תרבות בתוכנית בוקר.

ד.

הילדים מהאוטובוס לא נפלו מהירח, גם לא יובאו הנה מיבשת אחרת. בדוח של ה-OECD שהתפרסם השבוע נכתב כי אף שבבתי הספר שלנו יש כמויות נמוכות של אלכוהול וסמים יחסית למדינות אחרות ב-OECD וקירבה גבוהה יחסית בין המורים לתלמידים, הרי שבתי הספר בישראל אלימים בצורה משמעותית יותר מבשאר מדינות ה-OECD ובחטיבות הביניים יש פי שלושה מקרים של וונדליזם וגניבות מבשאר מדינות ה-OECD. ועכשיו כל הפרחים הנדירים האלה יוצאים לחופש גדול ומי לדעתכם ייאלץ לספוג את כל האלימות והוונדליזם והטיפשות כשהמורים לא שם כדי לחצוץ בינינו? אתם.

גם הילדים מהכיכר לא יובאו הנה מיבשת אחרת או נפלו מהירח, כמובן, אף שעם כל שירי האהבה, אפשר היה לטעות ולחשוב שכן. נקווה שבמלחמה התמידית בין הכוח החיובי והשלילי בעולם תהיה ידם על העליונה.

ה.

לגבי העובדות הפיליפיניות וילדיהן - המדינה שינתה את דעתה והסדירה את מעמדן בכמה הזדמנויות ותחת כמה ראשי ממשלה, לא פעם ולא פעמיים ולא שלוש. בתחילה בכלל נאסר על עובדת פיליפינית ללדת בארץ, דרישה מופרכת ולא אנושית, אחר כך היא הורשתה להישאר. ביוני 2006 עברה החלטת ממשלה ראשונה להסדרת מעמדם של אלה שחיו בישראל לפחות שש שנים רצופות, שהגיעו לישראל לפני גיל 14, לומדים או למדו במערכת החינוך, מדברים עברית ושהוריהם נכנסו לישראל כחוק. ב-2010 קיבלה הממשלה החלטה דומה. ב-2012 שוב התקבלה החלטה להשאיר ילדים מעל גיל חמש שנולדו בארץ - ואלה בדיוק הילדים שהמדינה רוצה לגרש עכשיו, אולי באשמת אי עצירת הזמן.

זו לא מדיניות הגירה, כאמור. זו התנהגות גחמנית שמתעללת בילדים שלא עשו דבר מלבד להיוולד בישראל בזמן הלא נכון, בין החלטה להחלטה, לאישה שבאה הנה לטפל בזקנים שלנו, כי שום ישראלי הרי לא יעשה את זה. למזלם, יש להם חברים טובים שיצאו לכיכר להפגין למענם והצליחו לרגש אפילו לב קטן ושחור כמו שלי. עם חברים כאלה, תמיד יש סיכוי.

יש להם מזל שהם לא צריכים לסמוך על אלה מהאוטובוס.