הגבריות מתנפצת לרסיסים במוזיאון אשדוד, ותערוכת צילומי הים של ת"א נפתחת במוזיאון ארץ ישראל

מדור האמנות של מגזין G: התערוכה "גוף ראשון, יחיד", שמוצגת במוזיאון אשדוד לאמנות, עוסקת בגבריות הישראלית בעיני עשרות אמנים מראשית המאה ה–20 ועד היום • הים של ת"א זוכה לתערוכה משלו • דיפטיך של גבי קלזמר נמכר לבית נופש בקיסריה

הדיוקן העצמי שצייר משה מוקדי בשנת 1923, כשהיה סטודנט לאמנות בווינה, הוא ההיפך הגמור מהדימוי של הגבר הישראלי ונחשב לחריג בעבודתו של האמן. עד כדי כך, שפרסומים מלפני כעשור מלמדים שהוא הוצע למכירה במחיר 205 אלף דולר. שפת גופו של מוקדי הצעיר בדיוקן מעודנת, ראשו מוטה הצידה, מאחוריו פרחים זקורים. הדמות מזכירה יותר את דיוויד בואי של שנות ה-80 מאשר את הלך הרוח של שנות ה-20 באירופה.

"זה דיוקן עצמי שמוקדי עשה לפני שהוא עלה לישראל", אומר יובל ביטון אוצר מוזיאון אשדוד, "אני דווקא חושב על מוריסי כשאני מסתכל עליו, המבע של הציור הזה הוא כמעט עכשווי. הרי בשנת 1923 המילה ‘מגדר' לא הייתה קיימת ולא עסקו אז במגדר. לדעתי, הציור הזה מבטא פצע אישי של האמן".

הדיוקן הנדיר של מוקדי מוצג בימים אלו במוזיאון אשדוד לאמנות בתערוכה "גוף ראשון, יחיד" (נעילה: נובמבר 2019) שעוסקת בגבריות הישראלית כפי שהיא משתקפת באמנות הישראלית; מראשית המאה ה-20 ועד היום. מוצגים בה יותר מ-40 אמנים מתקופות שונות, וסיור בה הוא גם סיור בתולדות האמנות הישראלית וגם פגישה עם דימוי של גבריות שמתנפץ לרסיסים.

"בתרבות כיום יש עיסוק מחדש בדימוי של הגבר. זה רגע שמעניין לזהות אותו והרי האמנים הם המראה הכי מובהקת לשינויים תרבותיים", אומרת האוצרת רוני כהן-בנימיני. "הרבה זמן רצינו לעשות תערוכה שתעסוק בגבריות, עניין אותנו לחזור אחורה בזמן ולשים את המשקפיים שבוחנים את הגבריות. פתאום אנחנו מסתכלים על כל האמנות בפרספקטיבה אחרת. למשל, גילינו את ראובן רובין מחדש בפורטרטים שיצר ברומניה לפני שעלה לישראל. רואים אותו שם כיהודי גלותי, כמעט נשי, ושנה לאחר מכן כשהוא מגיע לישראל, הוא מצייר את עצמו שזוף ולובש גלביות, זה מרתק".

אלא שהתערוכה לא מציעה דימוי של הגבר הישראלי החדש, אם יש כזה, אלא הסתכלות מחודשת על הגבריות הישראלית או על רגע מסוים בגבריות הזאת. ביטון וכהן-בנימיני עובדים ביחד כבר עשור. "צורת העבודה שלנו היא תמיד מנקודת מבט של ביקורת תרבות", הם אומרים ומוסיפים שהוצפו בעבודות ואמנים. הם חיכו שהעבודות יספרו את סיפור התערוכה, ודי מהר הם הבינו לאיזה כיוון היא הולכת.

הקבוצה ההגמונית בהגמוניה

"התערוכה הזאת היא בעצם המקום שבו הגבר פורש לים, למקום שבו גוטה (אורי זוהר) אומר ‘תעזבו אותי בשקט, אני לא במרוץ הזה' ומתפרק מהכול", מסביר ביטון שמציין שהים הוא סמן להתפרקות המודל הגברי בקולנוע הישראלי, שהתעלם מהים עד לאחר השבר של שנת 73', שהשפיע גם על דימוי הגבר בתרבות הישראלית. "הדימוי העצמי של הגבר שהולך להתפרק בים הוא מקום מאוד מכוער, לא יפה ולא מתייפה ולא סלחני. הוא משיל מעצמו את הכול - המשפחה, הציפיות והבית".

"הבנו שהתערוכה עוסקת בגבריות הלבנה ההטרוסקסואליות-פטריארכלית שנתפסת כמובנת מאליה, הרי המגדר הגברי הוא האוניברסלי", מוסיפה כהן-בנימיני, "זה לא מגדר שזוכה להרבה התייחסות וגם לא תופס את עצמו כמגדר. בעוד שבכל מיני מופעים של פוליטיקת הזהויות - אם זה נשיות ונשים, הומוסקסואלים, קווירים או מזרחים - ההתעסקות היא תמיד קולקטיבית מתוך השוני, כאן מדובר בקבוצה ההגמונית בהגמוניה".

המיצב ג'ין של אייל אסולין והציור של סופרמן על כיסא גלגלים של ניר הוד / צילום: צאלה קוטלר הררי
 המיצב ג'ין של אייל אסולין והציור של סופרמן על כיסא גלגלים של ניר הוד / צילום: צאלה קוטלר הררי

כלומר, העיסוק בגברי הוא אישי ולא תופס את עצמו כחלק מקבוצה.

"לכן הבנו שאין ניסוח קולקטיבי לגבריות והתערוכה מורכבת ממופעים פרטיים של כל אמן במקום האוטוביוגרפי שלו. זה מקום גולמי שלא בהכרח מודע לעיסוק בגבריות. אנחנו כן רואים אצל אמנים צעירים יותר, כמו גיא בן נר, אייל אסולין, אלי פטל או גיא זגורסקי שפועלים ב-15 השנים האחרונות, שיש כבר מודעות והסתכלות מושכלת על הדבר הזה שנקרא גבריות. אבל כשחוזרים אחורה בזמן, אפילו לשנות ה-80, רואים שהעיסוק בגבריות הוא עדיין מאוד גולמי, פרטי, אינדיבידואלי, מתכנס פנימה".

שינויים בין-דוריים בולטים בתערוכה הם למשל ביחס הגבר לתא המשפחתי. בעוד שאמנים מוקדמים גזרו על עצמם חיי אמן טוטאליים, לא פעם תוך ויתור על חיי משפחה, האמנים העכשוויים בוחרים לא פעם להכניס את המשפחה לתוך העבודה שלהם. עוד בולט הפיצול שחווה הגבריות כפי שמציג יאיר ברק בעבודה "זרוע של פסיכואנליטיקאי", שבה התמקד האמן בשריר הזרוע של פרויד מתוך הצילום המפורסם של דיוקנו, ובכך עמד על הפיצול במהות של הגבריות: גוף מול רוח, כוח מול רגש.

יש הרבה סימני שאלה שהגבריות לא העזה לשים עד לאחרונה.

כהן-בנימיני: "לכן לדעתנו התערוכה היא בעצם שלב נוסף בסוגיה הפמיניסטית. בתוך האבולוציה של הפמיניזם השתחרר המקום שבו מאפשרים גם לגברים לדבר מגדר, וכשזה קורה, עולות סוגיות שמעשירות את הדיון. אנחנו רואים את זה גם בפרספקטיבה מערבית וגם בהתייחסות הלוקאלית ישראלית".

בחברה הישראלית הגבר הוא גם חייל.

"לחברה הישראלית יש את הסיפור הפרטי שלה. התפיסה של הציוני ויצירת אדם חדש מחזירה אותנו אחורה לתפיסה שבה היהודי הגלותי נחשב נשי, רדוף וחיוור, שייך לעולם הרוח. בישראל יצרו אדם חדש בתפיסה קולוניאליסטית שהוא ארצישראלי, בן הארץ, כשהמודל הגופני הוא של הערבי השזוף. הציוני החדש לוקח את גורלו בידיו ונלחם, הגוף והפיזיות מאוד דומיננטיים. הגלגולים של הדמות הזאת הם החלוץ, החייל הלוחם, עד שבשנת 73' יש שבר. לכן, ברוב העבודות בתערוכה יש התפרקות מהמודל הגברי ההוא, יש פנייה למקום אישי שהוא הרבה פעמים מדמם".

שאלות של התבגרות

מוזיאון אשדוד בנוי כפירמידה והתערוכה מתפרסת על פני שלוש קומות. הים, המקום שבו גוטה הולך כדי להתפרק לדברי ביטון, נמצא ממש מעבר לכביש. בפתח התערוכה מוצגים רישומים מוקדמים שעשה דנציגר לפסל "נמרוד", והרי אי אפשר לדבר על גבריות באמנות הישראלית בלי להזכיר את נמרוד האייקוני שמקבל התייחסויות נוספות בתערוכה. למשל, בעבודתו של האמן אייל אסולין שצבע את נמרוד בשחור, קרא לו "מוטי" ועיטר את חתול הספינקס שעל כתפו בשרשרת זהב עם הכיתוב "חי".

עבודה נוספת של אסולין, "ג'ין", ממוקמת בתחתית הפירמידה במוזיאון והיא ממוכנת: בובת גבר מגיר זיעת שמן מנוע משומש שחור לתוך בריכה שחורה. זיעת השמן צובעת אותו בברק, ולצידו מוצבת עבודה של האמן ניר הוד: סופרמן יושב על כיסא גלגלים.

עבודה מרכזית בתערוכה היא עבודת הווידאו של גיא בן נר "האוס הולד", שבה מצולם האמן כשהוא כלוא מתחת ללול של בנו, ובעזרת חיתוך, קשירה ובניית אובייקטים שונים הוא מנסה לחלץ את עצמו, הפצוע, מתחת ללול.

עוד בתערוכה שתי עבודות וידאו של האמן אבשלום, יליד אשדוד שנפטר צעיר מאוד וזוכה להתייחסות בעולם האמנות הבינלאומי, בייחוד בצרפת. אבשלום עוסק בקשר בין גוף וחלל, ובהקשר של הגבריות אפשר לקרוא את עבודותיו מחדש: באחת מהן הוא מתאגרף או נאבק באוויר ובשנייה הוא צועק למצלמה באופן מונוטוני, ממלא את החלל.

הגברי עוסק גם בדמות האב כפי שמתבטא בכמה עבודות בתערוכה, ביניהן עבודת הווידאו של יאיר ברק "כנגד כיוון השעון", שבה נראים ברק ואביו לובשים את אותה גופייה שכבר 30 שנה משמשת את האב בעבודות הגינה. העבודה עוסקת ביחסי אב-בן ובשאלות של התבגרות או הסללה.

ההתפרקות של הגבריות נמשכת גם בעבודה של גל וינשטיין שיצר דיוקנאות עצמיים מצמר פלדה ומוסס כל אחד מהם בחומר אחר שיצר ריאקציה. בתערוכה מוצג דיוקן צמר הפלדה שמוסס בקולה, כשהאמן הגיע לגיל 40. אורי גרשוני יוצר גם כן ריאקציה, כשהוא שופך כתמי זרע של עצמו על נייר צילומי, הריאקציה עוברת תהליך רפרודוקציה שסופה צילום מופשט.

עוד בתערוכה, האמן ארז ישראלי בדיוקן העצמי "הצבר", שבו נראים פני הגבר הצעיר עם מחטים בתוך עורו. בעבודה אחרת של האמן הוא תופר פרחים לתוך הבשר החי. עבודות רבות בתערוכה עוסקות בגוף או בחדלון הגוף, כמו למשל המיצב הנועז "חשיפה" של האמן גדעון גכטמן משנות ה־70, שבו הוא מצולם בעירום ובהגדלה כשהוא מתעד תהליכים רפואיים. העבודה נחשבה לרדיקלית בזמנה.

המיצב שחותם את התערוכה הוא של האמן עוז מלול, שיצר מעין מכונה שמניעה פלייר מתכוונן המכונה "ג'בקה" שנע מקצה אחד לקצה שני, כמו לוליין שהולך על חבל. רעש המכונה חסרת התכלית מהדהד בחלל כולו, באיטיות ממוכנת וחסרת רגש, עד שפתאום נעצר כלי העבודה באמצע חוט הברזל. "הוא לא ממשיך לנוע עד הסוף?", אני שואלת את ביטון, שעונה: "טוב, לפעמים הוא גם מתעייף".

__

אישה מעבר לים

הים בתל-אביב זוכה לתערוכה משלו, שבה צילומים היסטוריים לצד צילומים עכשוויים. כדאי לשים עין על צילומיה של מרגוט מייר-שדה, אשתו של יצחק שדה, שהקימה את המחלקה לצילום בהגנה

תערוכת הצילום "הים של תל-אביב" נפתחת השבוע (28.6) במוזיאון ארץ ישראל בתל-אביב ותימשך עד חודש פברואר 2020. התערוכה עוסקת בתפקיד של הים בתל-אביב ומוצגים בה צילומים היסטוריים לצד עבודות צילום ווידאו עכשוויות. בין האמנים המשתתפים בתערוכה גם יעל ברתנא, מירב היימן ותמיר שר. בין התצלומים ההיסטוריים שבתערוכה, לצד אברהם סוסקין והנס חיים פין, מוצגת גם סדרת צילומים של הצלמת מרגוט שדה ובהם נראה האלוף יצחק שדה כורע ברך על חוף הים של יפו, מניף קורת אבן והים מאחוריו.

לסדרת הצילומים הזאת הגיע אוצר התערוכה, גיא רז, בשנת 2003 כשהוא נפגש עם יורם, הבן, שמתגורר עד היום בבית המשפחה. "הצילומים האלה היו בתוך האלבום המשפחתי ומאז הם נסרקו ועברו תהליך דיגיטציה עם עוד הרבה צילומים של מרגוט, אבל האוסף שלה לא נחקר עדיין עד הסוף, אחת הסיבות לכך היא שהוא מפוזר בכל מיני מקומות בישראל".

מה אפשר להגיד על מקומה בתולדות הצילום המקומי?

"בהחלט יש לה מקום בתולדות הצילום. בגבעת ברנר, שם התגוררה לאחר עלייתה לישראל, יש צילומים רבים נוספים. הצילומים שלה מעידים על רוח יצירתית ומשוחררת ועל שליטה באור. בצילום הזה של יצחק שדה על החוף, מרגוט, כצלמת, לא בוחרת קומפוזיציה דרמטית אלא אינטימית. בצילומים אחרים היא בוחרת בקומפוזיציות מורכבות עם ערכים גרפיים אחרים. מה שמעניין בצילום הזה הוא נקודת המוצא של מרגוט בהקשר של פעולת הנפת קורת האבן. היא הרי מודעת מי זה בעלה, מייסד הפלמ"ח, דמות היסטורית חשובה".

המצלמה ליוותה את שדה עד מותה ביוני 1951, כשהיא צעירה מאוד. היא נולדה ב-1910 בגרמניה ועם עליית הנאציזם היגרה לעיירת חוף בשוויץ, שאליה הגיעו פליטים מאירופה שקיימו אורח חיים תרבותי-בוהמי. מרגוט החלה לעסוק בצילום עבור עיתונים מקומיים והוצאות ספרים, ובמקביל פעלה במחתרת היהודית. בשנת 1936 עלתה לישראל, ושש שנים לאחר מכן התגייסה לצבא הבריטי, אז הכירה את שדה, שקבור לצידה.

עבור מרגוט, המצלמה הייתה כלי מחולל שינויים. ב-1946 היא הקימה וניהלה את המחלקה לצילום בארגון ההגנה כשהיא מפקדת על צלמים ידועים כמו בוריס כרמי ומכינה תיקים למבצעים שכללו תצלומי אוויר ואחרים. ב-1949 עברה משפחת שדה להתגורר ביפו ומרגוט הרבתה לצלם גם את בני המשפחה בחצר הבית או על חוף הים, וגם בתוך ביתה הקימה לה מעבדת צילום קטנה.

יצחק שדה על חוף הים / צילום: מרגוט מייר־שדה, באדיבות משפחת שדה ומעבדת ביתמונה
 יצחק שדה על חוף הים / צילום: מרגוט מייר־שדה, באדיבות משפחת שדה ומעבדת ביתמונה

 

● עסקת מכירה: גבי קלזמר, דיפטיך ללא כותרת

2015, אקריליק על בד, 107X107 ס"מ כל אחד. נמכרה לאחרונה ב־18 אלף דולר לווילה אימן - בית נופש בקיסריה

בעבודה זו חזר האמן גבי קלזמר, יליד 1950, לציור הבלתי אמצעי לאחר סדרת עבודות מכניות שעשה בשנים האחרונות. מושג הזמן, המהירות והאמירה הבלתי ניתנת לתיקון של יד האמן באים לידי ביטוי בדיפטיך החופשי והצבעוני יותר מעבודותיו המכניות. בשנות ה־70 וה־80 עסק קלזמר באמנות פוליטית ובאוונגרד, ובעשורים האחרונים הוא עוסק בשיח פנים אמנותי ביצירותיו.

דיפטיך ללא כותרת של גבי קלזמר / צילום: באדיבות גלריה גבעון
 דיפטיך ללא כותרת של גבי קלזמר / צילום: באדיבות גלריה גבעון