הצעת נגיד בנק ישראל להעלות מסים תכביד על העשירונים העליונים, אבל היא לא הכרחית

"חשוב להדגיש שההגדרות במסמך הנומרטור הן 'רחמניות' במיוחד. הן מניחות 1) שהתוכניות החברתיות החשובות, שאישרה הממשלה בהוראות השעה, ההוצאות בגין הסכמים קואליציוניים בממשלה היוצאת ותכנית מחיר למשתכן יופסקו כולן; עלותן של תוכניות אלה היא יותר מ-6 מיליארד שקל בשנה; 2) שהקיצוצים הרוחביים בסכום של 5 מיליארד שקל שנקבעו לשנת 2021 ימומשו במלואם, בלי שיהיה צורך לתת למשרדים המושפעים מהם תוספות תקציביות חלופיות; 3) שתקציב הביטחון כמעט לא יגדל נומינלית עד 2022. משום כך, בהנחות ריאליות, הגירעון הצפוי ללא צעדים מתקנים הוא יותר מ-4.5% תוצר, וגם זאת בהנחה האופטימית שלאורך כל התקופה התוצר יגדל בהתאם לפוטנציאל, ששיעור האבטלה יישאר ברמתו הנמוכה היסטורית, ושלא נתמודד עם אירועים ביטחוניים משמעותיים. אחרת, הגידול בהכנסות יהיה נמוך מהצפוי בתחזית זו, והגירעון יאמיר.

"התמונה שתיארתי מציבה אתגר גדול בפני הממשלה הבאה - הפחתת הגירעון המבני. ככל שהממשלה תזהה הוצאות חשובות פחות או לא יעילות מבחינה חברתית או כלכלית, יהיה חשוב לצמצם אותן, או לפחות לבלום את גידולן. חשוב גם לסרוק את מערכת המס ולבטל אותם פטורים שאין להם הצדקה כלכלית או חברתית. ואולם הפערים הפיסקליים שהממשלה ניצבת בפניהם רחבים ככל הנראה ממה שצעדים מסוג זה יוכלו לתת לו מענה, ולכן לממשלה כנראה לא תהיה ברירה והיא תצטרך גם להפגין נחישות ולהעלות את שיעורי המס. כאן ניצב בפני הממשלה תמהיל של אפשרויות בהתאם לשיקולי היעדים החברתיים והיעילות הכלכלית".

(נגיד בנק ישראל, פרופ' אמיר ירון, בישיבת הממשלה השבוע, בהתבטאות ראשונה על הגירעון ועל הדרכים לצמצומו).

■■■

פרופ' ירון עשה את מה שהוא צריך לעשות כיועץ הכלכלי של הממשלה: להציב בפניה מראה ותמרורי אזהרה, ולומר לה שעליה להקדים תרופה למכה, אחרת הגירעון עלול להעמיק.

נדמה לי שהפחד הגדול ביותר במערכת הכלכלית, הן באוצר והן בבנק ישראל, הוא ממשבר כלכלי עולמי שעלול לדרדר את המצב ולהביא את ישראל למצב שבו היא צריכה לבצע צעדים כואבים עם הגב אל הקיר. לכן פעמים רבות כלכלנים נוטים להשחיר את תמונת המצב העתידית או הנחזית, כדי לדרבן את הממשלה לבצע כבר עתה צעדי מנע.

עם זאת ולמרות דבריו המובנים של פרופ' ירון, הנאום שלו היה מאכזב בעיניי. מאכזב משום שהוא בחר בפתרון הקל: העלאות מסים, ולא משנה אם הוא התכוון למע"מ, למסים על יחידים או למסים על חברות. מבחינת האוצר, סט הצעדים הזה הוא הכי קל ונגיש, צפוי להתקבל בלי התנגדות ממשית והתוצאות בשורת ההכנסות הן מיידיות.

גם הניפוף הקבוע באותם פטורים ממס בהיקף של עשרות מיליארדים שצריך לבחון הוא מראית עין מבחינתי. הניפוף בפטורים נעשה כבדרך שגרה, במיוחד כשצריך לסתום בורות תקציביים, ובכל פעם הדיון בהם נעלם כלעומת שבא. אם אין היתכנות פוליטית ואם אין נכונות להיאבק במתנגדים לביטול הפטורים, מה הטעם לנופף בצעד כזה?

אבל מה שהכי מטריד אותי זה השימוש בכלי המס כעונש לאנשים שבלאו הכי נושאים ברוב נטל המס רק כדי להמשיך לסבסד בורות שומן בסקטור הציבורי.

לא צריך להרחיק לכת, אלא רק לפתוח את הדוחות האחרונים של מינהל הכנסות המדינה כדי לראות את תמונת המצב של המסים על יחידים בישראל. ראשית, רמת המיסוי השולי היא די גבוהה - 50%. הדבר מוביל למצב אבסורדי: רוב המסים הישירים (מס הכנסה, ביטוח לאומי ומס בריאות) משולמים על ידי העשירונים העליונים, שהם לרוב בעלי הכנסה של מעמד ביניים. אנשי העשירונים האלה מתוסכלים, ובצדק. לפי הצעת פרופ' ירון, המדינה עשויה להכביד עליהם עוד יותר את הנטל.

נתונים שהצגתי כאן לא פעם בעבר מתארים היטב את הנטל: שלושת העשירונים העליונים משלמים כ-95% (!) מהיקף מסי ההכנסה הכוללים בישראל. העשירון העשירי מעביר לקופת המדינה לבדו כ-68%‬ מהיקף מסי ההכנסה. שלושת העשירונים העליונים משלמים כ-76%‬ ממסי הבריאות והביטוח הלאומי הכוללים בישראל, והעשירון העשירי משלם לבדו כ-39% מהם. במבט על כלל המסים בישראל - מסי הכנסה, בריאות וביטוח לאומי - שלושת העשירונים העליונים משלמים כ-88% מסך המסים הישירים, והעשירון העשירי משלם לבדו כ-57%‬ מהם.

הבעיה היא לא מס שולי נמוך מדי שצריך להעלות, אלא מס שולי גבוה מדי שצריך להוריד לכיוון ה-45%, אבל זה באמת נשמע דמיוני היום לאור הדרישות להעלות מסים כדי לכסות את הבור התקציבי.

ויש עוד בעיה - למרות עליית השכר היפה בישראל בשנים האחרונות, רוב גדול מאוד מהעובדים בישראל לא מגיע לסף המס. על פי נתוני מינהל הכנסות המדינה האחרונים, כ-55% מהאזרחים העובדים לא מגיעים לסף המס, בין היתר בגלל העלאת תקרת המס הראשונה והרחבת נקודות הזיכוי להורים. צריך לזכור ששני שלישים מהאוכלוסייה בישראל משתכרת פחות מ-10,000 שקל, כ-30% בין 10,000 ל-40 אלף שקל בחודש ורק כ-3% מרוויחים יותר מ-40 אלף שקל ברוטו.

לכן העלאת מסים על יחידים לא רק שלא מסתדרת עם התפיסה הכלכלית של ראש הממשלה בנימין נתניהו, היא גם לא הוגנת. כדי להגדיל הכנסות וכדי לטפל בגירעון, לא צריך ללכת תמיד למקומות הכי קלים והכי מתגמלים לטווח הקצר. יש הרבה בורות שומן אחרים, במיוחד בסקטור הציבורי, רק שלאיש לא נעים להיכנס אליהם, כי זו התמודדות קשה, הרבה יותר קשה מלהעלות מע"מ ב-1% או את המס השולי בעוד 1%.

רוצים דוגמה קטנה? בבקשה: להערכתי, אלפי מקבלי פנסיה תקציבית, הן מהצבא והן מהשירות הציבורי (הכוונה לבכירים), השתלבו חזרה בסקטור הציבורי, בין שבחברות ממשלתיות ובין שבתפקידים במשרדים ממשלתיים. הם נהנים, הן משכר בגוף החדש שאליו נקלטו והן מפנסיה תקציבית מהגוף הישן שבו שירתו או עבדו - עוד לפני שהגיעו לגיל פרישה. למה? כי כך נהוג בצבא וכך נהוג גם אצל בכירים בשירות הציבורי. פורשים בגיל 50, 55 או 60. הפנסיה התקציבית משולמת מרגע הפרישה ולא מגיל פרישה. כך נוצרת מערכת תשלומים כפולה (דוגמה בולטת היא היועץ המשפטי לממשלה, שמקבל גמלת פנסיה תקציבית גבוהה וגם שכר גבוה מאוד המקביל לשכר של שופט עליון). באוצר אין נתונים כמה אנשים כאלה יש במערכת, משום שמדובר בשתי מערכות תשלומים, אבל היו בטוחים: מדובר בעיוות זועק לשמים, בין עשרות ומאות עיוותים שקיימים במערכת השכר בסקטור הציבורי. לפחות למען הנראות והצדק החברתי, לפני שאתם מושיטים את היד לכיסי האוכלוסייה שאין לה פנסיה תקציבית ואין לה פנסיה ועבודה נוספת בסקטור הציבורי בעת ובעונה אחת, תושיטו יד לכיסם של אותם בכירים.