הפגנת יוצאי אתיופיה נגד אלימות משטרתית / צילום: שלומי יוסף
בתחילת השבוע, בשעות הערב, שוטר שאינו בתפקיד ירה למוות בנער בן 17 ממוצא אתיופי, סלומון טקה ז"ל. האירוע תפס אותי לא מוכנה. בעצם כיצד אפשר להיות מוכנה לאירוע מסוג זה ולהתרגל לקשר המחריד ביו כמות המלנין בעור לסיכוי להיהרג על-ידי שוטר?
חקירת המוות בעיצומה, אך לנו, יוצאי אתיופיה, סופה ברור. טקה המנוח הוא הקורבן ה-11 שמצטרף לרשימה של צעירים ממוצא אתיופי שמצאו את מותם במפגש עם משטרת ישראל. בכל המקרים השוטרים היורים זוכו מכל אשמה. מדובר בעניין של מדיניות, כי למרות כל מקרי המוות הללו, המדינה מאפשרת למשטרה להמשיך להתנהל כרצונה.
המסקנה ממדיניות זו היא כי החוק לא מגן על בני העדה האתיופית. להפך - החוק נהפך לתירוץ שבאמצעותו יכולים שוטרים להפעיל על שחורים אלימות לא מידתית ואף ליטול את חייהם, אם ירצו בכך.
מותו של טקה ז"ל הוציא מאות ישראלים ממוצא אתיופי אל הרחובות במספר מוקדים בארץ ביום שני השבוע. המחאות הללו מגלמות בתוכן את התסכול השנים מהמדיניות הגזענית של מדינת ישראל ומשטרת ישראל ואת הכעס עליה. מדיניות רבת-שנים של הדרה, של גזענות, של הסללה ושל הזנחה.
את המדיניות הגזענית ניתן לבחון ולהוכיח באמצעות כל אספקט בחיים הציבוריים: באמצעות מערכת החינוך שמדירה את יוצאי אתיופיה מהנרטיב הישראלי; באמצעות הכלכלה שהולכת ונהפכת לניאו-ליברלית ובכך פוגעת באוכלוסיות מוחלשות; באמצעות ההסללה למגורים בשכונות שכל תושביהן בני העדה האתיופית; באמצעות הזנחת השכונות הללו על-ידי העיריות; באמצעות ההסללה בצה"ל לתפקידי לחימה ולא לתחומים שלהם ערך כלכלי גם מחוץ לצה"ל; באמצעות המכשולים בתוך מערכת ההשכלה הגבוהה; וכמובן באמצעות הגזענות בשוק העבודה.
הגזענות הגלויה והסמויה היא חלק מחוויית החיים של כל ישראלי ממוצא אתיופי בחברה הישראלית. על כל ישראלי להבין כי אם הוא מתעלם מגזענות זו הוא חלק ממערכת הדיכוי שמופעלת על בני העדה האתיופית. ההדרה של יוצאי אתיופיה מכל התחומים, במקביל לסיקור התקשורתי השלילי שבו טורחים שוב ושוב לחזק את הנרטיב הרווח על "הגבר השחור האלים", מייצרים מצב שבו ההזדמנויות שעומדות בפני יוצאי אתיופיה פחותות משמעותית מאלה של ישראלים אחרים.
המחאה מדגישה יותר מכול את הדרישה לתחושת ביטחון במרחב הציבורי. מדובר בזכות בסיסית לחיים וביטחון שנלקחת מאיתנו. אני רוצה שאחיין שלי בן ה-5 לא יפחד משוטרים ולא יגדל בתחושה כי צבע העור שלו מהווה עילה סבירה לחשד.
לאה היילו היא סטודנטית לסוציולוגיה, אנתרופולוגיה ולימודי אפריקה באוניברסיטת תל-אביב