בתי ספר | דעה

הבעיה תמיד נשארת מעמד המורה בישראל

הזעקה סביב תנאי הקבלה הנמוכים ללימודי הוראה ואיכות הסטודנטים שגויה

הפגנת המורים בתל-אביב / צילום: שלומי יוסף
הפגנת המורים בתל-אביב / צילום: שלומי יוסף

עוד שנה חלפה ושוב נשמעת הבכייה על ציוני המבחן פסיכומטרי הירודים של פרחי ההוראה (דוח הלמ"ס "מגמות בהכשרה להוראה בהתמחות בהוראה ובכניסה להוראה", 2.7.19) ושוב עולה הטענה על פגיעה באיכות ההוראה של ילדינו. אז פעם נוספת יש להצהיר בקול צלול וברור: לא זו הבעיה!

ראשית, לפי מחקרים רבים בכל העולם, ציוני מבחנים הפסיכומטריים כלל אינם מנבאים את איכות ההוראה - בוודאי לא כמדד עיקרי. ישנם סטודנטים רבים, בעלי ציוני מבחן גבוהים, שאינם יכולים להנהיג כיתה כי אין להם את היכולות האישיות ואת הכישורים הנדרשים: תקשורת, יוזמה, ומנהיגות. בה בעת, יש סטודנטים רבים, שאינם עומדים בסף הציונים הנדרש, אבל יש להם את כל הכישורים והכלים להיות מורים מצוינים. אני בטוחה שכל אחד מכיר מורים כאלה.

גם הנתון לפיו כמחצית מפרחי ההוראה מתקבלים ללא ציון של מבחן פסיכומטרי, חוטא לאמת. רבים מן הסטודנטים מגיעים ללימודים עם ממוצע ציוני בגרות גבוה, ולכן אינם נדרשים להיבחן בפסיכומטרי. הנתונים המדווחים מבוססים על מדגם שאינו מייצג את אוכלוסיית הלומדים במכללות לחינוך.

יתרה מזאת, כמחצית מהפונים ללימודי הכשרה להוראה בשנים האחרונות הם אקדמאים שבאים להשלים לימודי תעודת הוראה, לעיתים משולב בלימודי תואר שני. אלה בוודאי אינם נדרשים לציון פסיכומטרי, שהרי כולם בעלי תארים ממוסדות ההשכלה הגבוהה בארץ.

זאת ועוד, אין היגיון לחשב ממוצעי ציונים לכלל המכללות לחינוך, מכיוון שמדובר ב-20 מכללות שהשונות ביניהן עצומה, ואין זה מוצדק לכנסם בסל אחד. כך למשל, במכללה שאני עומדת בראשה, מתקבלים ללימודים על בסיס מכלול של תנאי כניסה ומאפיינים אישיים, כשממוצע המתקבלים ללימודים גבוה בהרבה מאלה שהתפרסמו.

עם זאת, חשוב להדגיש שוב ושוב שמתקבלים הטובים ביותר מבין אלה שפונים אלינו ורוצים להיות מורים, ואין זה סוד שאנו מוגבלים ביכולת לעורר ביקושים למקצוע.

הבה נודה- מדינת ישראל חווה בעת הזו מחסור במורים בשל המעמד הנמוך של המקצוע ותנאי העבודה במערכת החינוך. מקצוע אינו קורץ לבני הדור הצעיר. השכר של מורה מתחיל נמוך עד כדי ביזיון, בפרט של המורים בבתי הספר היסודיים, העומס והצפיפות בכיתות, האלימות וההתמודדות מול ההורים - כל אלה מותירים את חותמם ומרחיקים צעירים רבים מהמקצוע.

כך קורה שלמרות שמקצוע ההוראה נתפס כמשמעותי ביותר ומדורג במקום השני בחשיבותו אחרי מקצוע הרפואה, לא רבים הם ההורים שהיו ממליצים לילדיהם לבחור בו.

אז במקום לעשות דמורליזציה ולחבוט שוב בפרחי ההוראה, צריך להעריץ את המורים ואת הפונים ללימודי הוראה בימים אלה.

מה שכן צריך זה לדרוש לקבוע מדיניות לשיפור מעמד המורה, כאן ועכשיו. במקום לחבוט ולהיטפל לאלה שכבר באים ורוצים להיות מורים ולשאת על גבם את המשימה הלאומית החשובה הזו, צריך לזעוק זעקה בעד בשיפור מעמד המורה - כזה שיביא עמו את הטובים ביותר, כפי שראוי למקצוע כה חשוב ומשפיע. חשוב לדרוש תוכנית פעולה אופרטיבית.

הרי אין עוד מקצוע שהשפעתו מכריעה באופן כל-כך עמוק על נפשם של דורות שלמים, כפרטים וכחברה כאחד, ושום טכנולוגיה או רובוט לא יחליפו את המורים. אולם כאשר הציפיות והיעדים רבים כל-כך, מתחלפים ומשתנים כל-כך והתגמול והאמצעים דלים כל-כך, נשארות למורים רק הרבה סיסמאות על חשיבות החינוך, הרבה פחות פעולות ומעשים וגם סל מלא חבטות והשפלות - וככה לא בונים חומה.

אז בואו נתעורר, הנושא דחוף ובוער - עוד רגע וזה יהיה מאוחר מדי. 

הכותבת היא נשיאת מכללת סמינר הקיבוצים