ידועים בציבור / צילום: shutterstock
משפחה למופת ניצבה בפני בית המשפט לענייני משפחה בקריית גת - אמא, אבא ושלושה ילדים משותפים. ההורים הכירו לפני כ-40 שנה בהיותם גרושים - האיש היה כבר אב לארבעה ילדים, והאישה - אם לשלושה. הם לא נישאו זה לזו, אך חיו חיים משותפים בדרכם המיוחדת, שכן לדברי האישה, היא עבדה לפרנסת המשפחה כזונה, ובן הזוג שימש כסרסור שלה, בנוסף לעיסוקיו בתחום הסמים.
במהלך 40 שנות החיים המשותפים האיש רכש דירה שנרשמה על-שמו בלבד, וזהו עיקר רכושם של הצדדים. לפני שנים ספורות הם נפרדו, ושלא במפתיע, כמו בחייהם המשותפים, כך גם לפרידתם נלוו מעשי אלימות מצד הגבר כלפי האישה, אשר בגינם הוא הורשע בפלילים. כעת מבקש האיש מבית המשפט לענייני משפחה להרחיק את האישה מהבית הרשום על-שמו, בעוד שהאישה תבעה לקבל לבעלותה מחצית מהבית.
ההלכה המשפטית בנוגע ליחסים רכושיים בין זוגות ידועים בציבור מטילה נטל כבד על בן הזוג הטוען לזכויות ברכוש משותף, בדמות מבחן דו-שלבי. ראשית, על האישה להוכיח כי בני הזוג אכן עונים להגדרה של ידועים בציבור, ואם התשובה לכך היא חיובית, עליה לשכנע את בית המשפט כי כוונת הצדדים הייתה ליצור שיתוף ברכוש שנצבר בעת היותם ידועים בציבור.
במקרה זה בית המשפט התחבט קשות, שכן ברור כי בני זוג אלה אינם עונים על ההגדרה הקלאסית של ידועים בציבור, בהתחשב באורח חייהם יוצא הדופן. ראשית, בני הזוג לא חיו תחת קורת-גג אחת לאורך כל השנים באופן רצוף, לא משום שלא אהבו האחד את השנייה, אלא משום שכל אחד מהם בילה חלק מהזמן לסירוגין בבתי הכלא. לשני הצדדים היו טענות הדדיות האחד כנגד משנהו בעניין שימוש בסמים ובאלכוהול, תפקודם ההורי, הוצאת ילדיהם מידיהם והעברתם למשפחות אומנה ועוד.
בנוסף, מתברר כי האיש לא הסתפק בארבעת הילדים שהוליד מאשתו החוקית ובשלושה הנוספים שהוליד עם בת הזוג, אלא שבמהלך אותן שנים ניהל מערכת יחסים נוספת עם אישה שלישית, ואף ממנה הביא לעולם בת.
על אף דברים אלה קבע בית המשפט כי את המבחן יש לערוך "בעין בלתי ביקורתית ובלתי שיפוטית" אחר האופן בו ראו הצדדים עצמם את מערכת היחסים ביניהם, ובהתחשב באורכה של מערכת היחסים, משך המגורים המשותפים כאשר התנאים האובייקטיביים אפשרו זאת והבאתם של שלושה ילדים משותפים לעולם, פסק בית המשפט כי יש מקום להכיר במערכת היחסים בין הצדדים כידועים בציבור.
מנגד, בית המשפט לא קיבל את טענתה של האישה לשיתוף בדירה שנרכשה במהלך החיים המשותפים, בקובעו כי האישה לא הוכיחה את טענתה כי האיש עשה שימוש בכספים שהעבירה לידיו בתור הסרסור שלה לצורך רכישתה, וכן לא הוכיחה כי האיש התכוון לשתף אותה בזכויות בדירה.
קביעות אלה מעוררות תמיהה, שכן כפי שבית המשפט השכיל להתבונן על טבעה של מערכת היחסים דרך המשקפיים הסובייקטיביות של הצדדים יוצאי הדופן, במקום להיצמד למבחנים הפורמליים - כך היה מקום לבחון גם את היחסים הרכושיים בהתחשב ביחסי הכוחות בין הצדדים.
אם בית המשפט האמין לטענותיה של האישה, שהיא נגררה למעגל הזנות על-ידי האיש, אשר שימש עבורה כסרסור ואולי גם כספק סמים, בנוסף להיותו בן זוגה, כיצד תוכל להוכיח העברת כספי הזנות לידיו, ומה המשמעות לכך שהוא, הצד החזק והאלים, לא התכוון להעניק לה זכויות ברכוש שצבר על חשבונה? כמו במקרים אחרים של עושק וניצול כלכלי בין בני זוג - כך גם במקרה זה היה מקום לכל הפחות להעביר את נטל ההוכחה מהצד המוחלש אל האיש, ולדרוש ממנו להוכיח את בלעדיותו כמקור הכספים לרכישת הדירה.
עו"ד ליהיא כהן-דמבינסקי עוסקת בדיני משפחה וירושה, בעלת אתר www.divorceinfo.co.il