התרומה של סדרות הדוקו-פשע לדיון המשפטי

1.

מערכת אכיפת החוק הפלילי בישראל, זו שתפקידה לאתר חשודים בעבריינות, לחקור אותם עד בירור האמת, להעמידם לדין, ובמידת הצורך להרחיק אותם מהחברה, היא מוגבלת. כל כך מוגבלת עד שלפעמים רק מקריות, טיפשות, או חוסר מזל, יכולים להפריד בין הרשעה של אדם ברצח ושליחתו למאסר עולם, לבין הישארותו חופשי.

קחו למשל את פרשת עמוס ברנס. ברנס הורשע ב-1976 ברצח החיילת רחל הלר, נשלח למאסר עולם, ריצה תשע שנות מאסר, ולא חדל עד יומו האחרון לזעוק כי הוא חף מפשע. בימים אלה משודרת בערוץ 8 הסדרה "צל של אמת - רוצח כביש החוף", שעוסקת בין היתר בפרשת ברנס. הסדרה מחזירה למרכז הבמה, ובדרך משכנעת למדי, את התיאוריה של קצין המשטרה המנוח, עזרא גולדברג, בדבר חפותו של ברנס.

לפי אותה תיאוריה, הלר נרצחה על-ידי רוצח סדרתי שאנס ורצח כמה נשים לאורך כביש החוף, ובשיטה שהיא דומה לאופן שבו נרצחה הלר. יוצרי הסדרה "צל של אמת", יותם גנדלמן, ארי פינס, ומיקה תימור, הלכו אפילו יותר רחוק והם מצביעים על שלמה חליווה, שמרצה מאסר בגין רצח אורלי דובי, כמי שאחראי לסדרת מעשי הרצח, כולל זה של הלר.

אני לא יודע מי רצח את הלר. אבל נבירה בתולדות פרשת ברנס מעלה כי החשד שברנס רצח את הלר, עלה לאחר שהוא עצמו פנה למשטרה וביקש לסייע לה בחקירה. אם ברנס לא היה מתנדב לסיוע לחקירה, סביר להניח שהוא אפילו לא היה נחקר בחשד לרצח. עוד מתברר שבחקירתו העלה ברנס טענת אליבי שחוקריו לא האמינו לה.

ברנס טען, שבשעת הרצח הוא נסע ביחד עם שניים מחבריו באוטובוס בחיפה. אחד מהחברים, מקס בוחבוט, אמר שהוא אינו זוכר את הנסיעה, אך חבר שני העיד שהוא אכן שהה באוטובוס עם ברנס באותו היום ובאותה השעה. לו רק היה בוחבוט זוכר את אותה נסיעה, כמו החבר השני, ברנס היה עשוי לצאת זכאי. אגב, שמו של החבר שסיפק את עדות האליבי לטובת ברנס (אתם יושבים?), "ישראל קפקא". היש קפקאי מזה? 

"צל של אמת" היא חלק מז'אנר הדוקו-פשע שהלך והולך ותופס תאוצה בארץ ובעולם. אחת הסיבות לכך שאנחנו נמצאים ככל הנראה ב"תור הזהב" של הדוקו-פשע היא, שהסדרות הללו בוחנות מעשי פשע שהתרחשו בימים של טרום האינטרנט, הטלפונים החכמים, בדיקות הדנ"א, ורישות המדינה במצלמות אבטחה. הפיתוחים הטכנולוגיים נתנו למשטרה ולפרקליטות, וגם ליוצרי הטלוויזיה, כלים חדשניים לפיצוח מקרי פשע. ובמילים אחרות, הם מפחיתים מהמוגבלות של מערכת המשפט הפלילי, שעליה דיברתי.

באופן די אירוני, מראה הסדרה "צל של אמת" כיצד הרצח אורלי דובי על-ידי חליווה פוענח בזכות גרגירי חול כרומייט שנמצאו על מעילו של חליווה וגם בזירת הרצח. סביר להניח שהיום ראיה כזאת לא הייתה מספיקה כדי לבסס את אשמתו של חשוד ברצח. עם זאת, היום יכולה הייתה המשטרה לעשות שימוש בממצאי דנ"א באיכונים של טלפונים ניידים, ובצילומים של מצלמות אבטחה ממסלול המעקב של הרוצח.

הז'אנר הזה, של הדוקו-פשע, אינו נטול בעיות כי הוא משתמש בכלים שאינם משפטיים טהורים לניתוח מקרי פשע. ובנוסף, לכמעט כל מעשה פשע חמור שהסתיים בהרשעה בבית המשפט, אפשר לייצר נרטיב אלטרנטיבי שמעורר ספק בהרשעה, באמצעות כלים טלוויזיוניים או קולנועיים. יצירות כמו "צל של אמת" שעסקה בסיבוב הקודם ברצח הילדה תאיר ראדה ז"ל, עלולות להביא לירידה באמון הציבור במערכת המשפט. אמון שהוא קריטי לפעולתה.  

ולמרות זאת, אני חובב של ז'אנר הדוקו-פשע כשהיצירה איכותית. ראשית, משום שהיוצרים של הסדרות הללו הם ישרים ולעתים גם חכמים לא פחות מהחוקרים, הפרקליטים, והשופטים ששלחו את אותם אנשים למאסר. ושנית, כי מערכת המשפט הפלילי היא מוגבלת, וכמו כל מערכת היא עושה טעויות. יש כנראה אנשים חפים מפשע שיושבים גם היום במאסר, ושללא לחץ ציבורי, יינמקו בכלא. בודהה אמר "הטל ספק בכול" - וצדק. גם במשטרה, בפרקליטות ובשופטים צריך להטיל ספק, וראוי לעורר שאלות בנוגע להחלטותיהם. הביקורת והטלת הספק גם ייאלצו אותם להשתפר. 

2. חמש דרגות להמתה

מוגבלות נוספת של מערכת המשפט, שסוף-סוף הגיעה אל קיצה השבוע, הייתה שהמחוקק לא נתן לה די כלים לערוך הבחנה בין מקרי פשע שונים, שמסתיימים במוות של אדם. עד השינוי השבוע, עבירות של גרימת מוות התחלקו לשלוש רמות בלבד - רצח, הריגה וגרם מוות ברשלנות.

שלשום, ביום רביעי, נכנסו לתוקפם תיקונים לחוק שיצרו חמש קטגוריות לעבירות המתה:

א. רצח בנסיבות מחמירות - למשל, כשהמעשה מבוצע ממניע גזעני או עוין כלפי ציבור מסוים, בנסיבות טרור, תוך התאכזרות מיוחדת לקורבן, כלפי ילד או חסר ישע אחר, או תוך סיכון אנשים נוספים. במקרים כאלה, העונש שיוטל על הנאשם הוא מאסר עולם כעונש חובה. 

ב. רצח "רגיל" - שנעשה בכוונה או באדישות, והעונש בגינו הוא עד מאסר עולם. ברצח "רגיל" ניתן יהיה להרשיע, למשל, במקרים של דקירה למוות במהלך קטטה, או זריקת אבן קטלנית - אירועים שנפלו עד היום לקטגוריה של "הריגה".  

ג. העבירה הבאה במדרג עבירות ההמתה: "המתה בנסיבות אחריות מופחתת" - למשל, המתה שנעשית עקב התעללות נמשכת, כשהמבצע היה נתון במצב של מצוקה נפשית (כמו למשל המקרה של כרמלה בוחבוט, שירתה למוות בבעל שהתעלל בה במשך שנים ארוכות), או אם נטילת החיים נעשתה בעקבות התגרות בנאשם באופן שהתקשה לשלוט בעצמו.    

ד. העבירות הפחותות ביותר במדרג עבירות ההמתה הן: "המתה בקלות דעת" - במקרה שלא הייתה כוונה לפגוע, אך ניתן היה לצפות לתוצאה כזו. למשל, בתאונות חמורות;

ה. ולבסוף, עבירה של "גרם מוות ברשלנות", כפי שהיה קיים עד היום. 

המצב החוקי שהיה קיים עד היום גרם לא אחת לעוול למשפחות הקורבנות, והביא לכך שעבריינים שלקחו חיי אדם בנסיבות קשות, הורשעו בעבירה מופחתת של הריגה ולא ברצח. אחד המקרים שפורסמו בתקשורת היה האירוע של בן גניש, שדקר למוות את יפתח גריידי, באפריל 2014. אחרי עימות בין שתי חבורות במועדון ברעננה, הלך גניש למטבח המועדון, הצטייד בסכין קצבים ובמזלג גריל באורך 20 סנטימטר, וחזר אל זירת העימות.

על אף שחבריו הזהירו אותו לבל יעשה זאת, גניש נעץ את הסכין בחוזקה בגריידי, באופן שהביא למותו. גניש ברח מזירת הרצח והסגיר את עצמו לאחר יותר מיממה. גניש הורשע בהסדר טיעון בעבירה של הריגה בלבד, ונגזרו עליו 15 שנות מאסר. אם גניש היה מבצע את המעשה היום, יש להניח שהוא היה מורשע ברצח "רגיל" ולא בהריגה "בלבד".

3. פסק הדין שאינו נגמר

בשבוע שעבר פרש שופט בית המשפט המחוזי בירושלים, משה דרורי, לגמלאות. כמיטב המסורת, דרורי בחר לפרסם כאקורד הסיום לקריירה שלו, פסק דין בתיק מרכזי במיוחד. דרורי פסק, שהרשות הפלסטינית אחראית ל-17 פיגועים מימי האינתיפאדה השנייה, גם לאלה שבוצעו על-ידי החמאס והג'יהאד האסלאמי. אכן פסיקה חשובה. מה חבל שרק מעטים, אם בכלל, יקראו אותה. שכן פסק הדין של דרורי משתרע על פני לא פחות מ-1,254 עמודים! 

 השופט משה דרורי / צילום: לשכת עורכי הדין

הנשיא בדימוס של בית המשפט העליון, השופט אהרן ברק, כתב פעם בסופה של אחת מהחלטותיו: "צר לי על אורך היתר של פסק הדין, אך לא עמד לרשותי זמן מספיק כדי לכתוב פסק דין קצר יותר". האם גם דרורי התנצל על אורכו של פסק דין? אין לי מושג. לא היה לי די זמן לקרוא אותו עד סופו.