עבודה של כרמי דרור / באדיבות CCA, המרכז לאמנות עכשווית תל אביב
"כשחושבים על זה, רוב הדימויים שאנחנו רואים ביומיום נוצרו על־ידי מחשבים ולא על־ידי בני אדם", אומרת חן תמיר, אוצרת המרכז לאמנות עכשווית CCA בתל אביב, כשהיא מובילה אותנו לחלל הגלריה ובמרכזו פסל שהודפס במדפסת תלת־ממד. "זה משנה את האסתטיקה שאנחנו חשופים אליה", היא ממשיכה ומאחוריה רישום של צמות שיער שנעשה מפיקסלים רקומים בתוכנת מחשב. "יחד עם העולם, כך גם העולם החזותי שלנו משתנה", תמיר חולפת על פני איברים פנימיים מזכוכית שהודפסו בתלת־ממד, "האסתטיקה הדיגיטלית הסתננה לחיים שלנו והמציאה נוף חזותי חדש שמעוצב על-ידי הטכנולוגיה".
התערוכה "מעידות בעמק המוזרות" שנפתחה בשבת האחרונה בתל אביב היא תערוכה קבוצתית המציגה 30 עבודות של אמנים ישראלים ובינלאומיים שמשתייכים לזרם חדש המכונה "פוסט אינטרנט".
"הכוונה היא לא לפוסט אינטרנט במשמעות של אחרי האינטרנט, אלא לאמנות שנעשית בעולם מרושת", מסבירה תמיר, "זה שונה מנט ארט, למשל, שזהו זרם שבו האמנים בוחנים כלים טכנולוגיים בצורה פורמלית ועובדים עם הטכנולוגיה. הפוסט אינטרנט עוסק פחות בגאדג'טים וטכנולוגיה ויותר במשמעות של טכנולוגיה ואיך היא משפיעה על התרבות והיומיום שלנו. האמנים בתערוכה שואלים מה האסתטיקה של הרישות עושה לנו".
איך היית מאפיינת את האסתטיקה של העולם המרושת?
"היא מפתה ופתיינית מבחינה ויזואלית. אם הייתי נדרשת להגדרה הייתי בוחרת במילה ריבוי. כלומר, היא מאופיינת בריבוי של דימויים, של חומרים, של פריימים. זה קורה כי גם הצופה השתנה ויכול היום להכיל הרבה יותר דימויים וברמת מורכבות גדולה יותר מבעבר".
להתרגל לעמק המוזרות
צמד המילים "עמק המוזרות" (The Uncanny Valley) בכותרת התערוכה שאוב ממונח שהומצא בשנות ה־70. הוא מתאר את התחושה המטרידה שמעוררים אנדרואידים (רובוטים דמויי אדם) או ייצוגים אודיו־ויזואליים של אנשים שדומים לבני אדם, אבל לא ריאליסטיים מספיק כדי שנשתכנע. "המושג מתאר תופעה מטרידה של אי־נוחות שעולה בנו כשאנחנו רואים את הדימויים האלה. יש דיסוננס בין המלאכותי למציאותי, זה עמק המוזרות. אני גררתי את המושג הזה לימינו והוספתי את המילה 'מעידות' (Stumbling) כדי להבין איפה אנחנו נמצאים היום בעמק הזה - אולי אנחנו כבר לא מרגישים בעמק המוזרות מול הדימויים האלה ואולי כן".
בתערוכה מוצגות עבודות ציור, צילום, וידיאו וגם הרבה פיסול (ומכאן כותרת המשנה של התערוכה: "פיסול והעצמי בעידן הממוחשב"). "אבל זה לא צילום רגיל שנעשה על-ידי מצלמה וזה לא פיסול מחומרים רגילים. כלומר, כל ההגדרות של המדיומים מאותגרים", מסבירה תמיר.
כמעט כל העבודות בתערוכה הן חדשות והופקו במיוחד עבורה, שכן הייחוד של המרכז לאמנות עכשווית הוא בכך שהוא מאפשר משאבים להפקה של עבודות אמנות. "זה מנוע מאוד חשוב לשדה האמנות", מסבירה תמיר, "הרבה פעמים זה גם מאפשר להפיק תערוכת יחיד ראשונה של אמן ישראלי או בינלאומי שמציג בארץ ותמיד זה ילווה בקטלוגים ואירועים סביב התערוכה. זה מאפשר לאמנים לעשות משהו גדול ושאפתני".
המרכז פועל כעמותה ללא מטרות רווח ונתמך על-ידי משרד התרבות ותורמים פרטיים, בעיקר מחו"ל, או בשיתופי פעולה עם קונסוליות וחסויות. תמיר היא אוצרת המקום וניקולה טרצי הוא המנהל והאוצר הראשי. סרג'יו אדלשטיין, שהיה המנהל והאוצר הראשי במשך כמעט 20 שנה, הוא כיום יו"ר הוועד המנהל וגם יו"ר ועדת התערוכה. המרכז פועל בבניין ששייך לעיריית תל אביב ברחוב צדוק הכהן, סמוך לשוק הכרמל.
תמיר עובדת גם בארטיס, עמותה שמקדמת אמנות ישראלית ברחבי העולם. "חלק מהעבודה שלי היא לקדם את מה שקורה פה בעולם ולהביא לישראל את מה שקורה בעולם הרחב", היא מסבירה. אחת הדוגמאות לכך הוא בפרויקט של מאיה דוניץ, מוזיקאית ואמנית שהציגה תערוכת יחיד בשנת 2016 ב־CCA. בתערוכה שהפיקה בזמנו תמיר יצרה דוניץ עבודת סאונד המורכבת מעשרת אלפים אוזניות שחוברו לכדי ענן מרחף בגלריה. בשנה שעברה נקנתה העבודה על־ידי מרכז פומפידו לאוסף הקבוע שלו ועכשיו היא מוצגת בפריז.
לא היו הרבה אמנים ישראלים שתמיר חשבה שיתאימו לתערוכה על עמק המוזרות. "פוסט אינטרנט זה זרם די חדש בארץ, אבל רציתי לשים זרקור על האמנים שכן פועלים בישראל", היא אומרת. בחלל הכניסה למרכז מוקרנת עבודת וידיאו של האמנית מירי סגל, שנחשבת לחלוצת הזרם בישראל ועוסקת במשמעות של הרישות והטכנולוגיה. כבר ב־2007 היא יצרה סרט בן חצי שעה שצולם כולו בעולם הווירטואלי סקנד לייף. "זאת אחת העבודות המוקדמות שמתעסקות בנושא, לכן זה די ייחודי", לפי תמיר.
סייבר פמיניזם ודאטה של מתים
במרכז החלל התחתון עומדת העבודה של האמן האוסטרי אוליבר לאריק שעוסק בנושאים כמו שעתוק, אותנטיות וניכוס. הפעם הוא מציג פסל רפליקה של פסל הברונזה העתיק היחיד בגודל מלא המצוי באוסטריה. אלא שהפסל של לאריק קל משקל ועשוי מחומרים פולימריים סינתטיים: הגילוף בשיש הוחלף במדפסת תלת־ממד. "העבודה ממשיכה פרויקט גדול של האמן שמשתף פעולה עם מוזיאונים באירופה. הוא סורק בתלת־ממד את הפסלים העתיקים שמוצגים בהם ומעלה את הקבצים לאינטרנט. כל אחד יכול להוריד ולהדפיס בעצמו את הפסלים, באיזה גודל ומאיזה חומר שהוא בוחר".
האמנית כרמי דרור מציגה בתערוכה עבודה שנעשתה בטכניקה שנקראת פוטוגרמטריה, שבאמצעותה סורקים מבנים או אובייקטים מכמה זוויות לכדי סדרת תמונות. תוכנת מחשב מצליבה את כל נקודת ההשקה של התמונות ובכך מייצרת מודל תלת־ממדי, והתוצר נקרא "ענן נקודות".
"בדרך כלל משתמשים בטכניקה הזאת על דברים שלא זזים, אבל כרמי צילמה בני אדם, וכל תזוזה קטנה, כמו נשימות, הפריעו לצליבה של הנקודות", מסבירה תמיר, "כך נוצר דימוי מתפרק של קבוצת אנשים. הוא מזכיר צילום אנלוגי של ראשית ימי הצילום, אבל גם בטכנולוגיה העכשווית יש את התנודות האלה כשהטלפון או הווידיאו נתקעים פתאום והתמונה גולשת. יש בדימוי הזה משהו נורא פואטי, סוג של מטאפורה לעידן המרושת. ההצטלבות של הדמויות מזכירה לנו שאנחנו בעצם עשויים מהחברה שלנו, מחלקיקים שכולנו חולקים ומתמזגים אחד עם השני הרבה יותר ממה שאנחנו חושבים".
עבודה אחרת בתערוכה היא של האמן ניר הראל שמציג פרויקט המורכב מסדרה של דפי אינטרנט שפועלים כמצלמות ומוצגים בטאבלטים. באמצעות מודלים תלת־ממדיים הם לוכדים את המבט של הצופה ויוצרים ממנו גוף נע דיגיטלי. עבודה שאסור לפספס היא פרויקט ה־VR של האמן הניו יורקי טימור סי קין. באמצעות משקפיים ואוזניות, המשתתף יוצא למסע לילי בן 15 דקות ברכס הרים שומם ממעוף הציפור (או הרחפן). המסע עוסק בהתחלה של דת חילונית חדשה ומיסטית כשקול נשי רך מסביר ברקע את המאפיינים של הדת הזאת תוך התייחסות לשינויי האקלים וכוחות המסחר והטכנולוגיה.
העבודה של האמנית רות פתיר, "להתחתן, לזיין, להרוג", היא גם בחזקת חובה בתערוכה. זהו סרט וידיאו רב ערוצי שנעשה באמצעות הטכנולוגיה הלבישה CGI. האמנית הקליטה את עצמה, את אמה ונשים אחרות באמצעות החליפה והרכיבה את דמותן על צלמיות נשים פרה היסטוריות מהאוסף של מוזיאון ישראל. האמנית מתייחסת למושג שחרור בעידן MeToo, והיא מפיחה חיים ומעניקה אנושיות לצלמיות כך שאי אפשר להוריד את העיניים מהמסך.
אלכסנדרה דומונוביץ' הקרואטית שואבת השראה מ"סייבר־פמיניזם", מונח שעוסק בהשפעה ההיסטורית של העידן הדיגיטלי על הפמיניזם ושחרור האישה מגופה. דומונוביץ' מתייחסת למתמטיקאית מהמאה ה־19 שנחשבת למתכנתת המחשבים הראשונה, מהלך פמיניסטי ביסודו, לפיסול היווני העתיק שבו הביאו פסלי נערות לאלים, וגם לעולם האמנות שהוא עולם של שינוע פריטים. את כל הרעיונות האלה ועוד יוצקת האמנית לפסל מודולרי שהודפס בתלת־ממד.
עבודה נוספת בתערוכה, של רוני קרפיול, עוסקת בדאטה של האדם המת בעולם המרושת, באופן שבו סוחרים בדאטה של המת ובכך מאפשרים לו לחיות חיי נצח. עבודה אחרת של קרפיול שואבת השראה ממנח היד של השחקן במשחקי הווידיאו תוך התייחסות להמצאת הפרוטזה. האמנית יסמין ורדי מתייחסת לקוצבי הלב ופרצות הסייבר שמאפשרים שליטה של הממסד ביחיד. עבודה אחרת של זוג האמנים Pakui Hardware מציעה צורות אורגניות המזכירות מערכת עיכול מזכוכית או מעי שמפוסל בסיליקון, ומאפשרת מבט חדש על הקשר בין ביולוגיה וטכנולוגיה.
הרוב המוחלט של הדימויים בתערוכה הם למעשה סינתטיים, וגם צילומים או רישומים שנדמה כי נעשו ביד אדם אינם כאלה. בין כל אלה, חריגה העבודה של האמן נמרוד גרשוני, שמשתמש בטכנולוגיה נוסטלגית שנכחדה, VCR, שמבליטה בשונותה את האסתטיקה של העכשווי לעומת הנוסטלגיה והחומריות הפיזיקלית של מכשירי הווידיאו והמסכים הגדולים של פעם.
"זאת בעצם עבודת וידיאו על גבי VCR בלופ אינסופי", אומרת תמיר, "ההצבה מורכבת ממסך, מוניטור ומיקסר וידיאו המנגן את הווידיאו ועורך אותו מחדש בזמן התערוכה. האמן ניצב מול המצלמה ומבטא נרקיסיזם באמצעים טכנולוגיים. זאת עבודה קצת נוסטלגית וחריגה בחלל, אבל אני אוהבת את זה שהיא מזכירה לנו שבעוד חמישים שנה, גם האסתטיקה החדשה של הפוסט אינטרנט תיראה לנו כמו משהו ששייך לזמן אחר".
●
עסקת מכירה
טל מצליח, "ללא כותרת"
שמן על עץ, 120X120 ס"מ, 2019
נמכרה לאספן בריטי תמורת 28 אלף דולר
טל מצליח, ילידת 1961, חיה ועובדת בקיבוץ כפר עזה. היא מציירת בסגנון צבעוני ודחוס, וריבוי הפריטים והרבדים הם חלק משפתה האמנותית. המציאות המורכבת של החיים בסמיכות לגדר הגבול עם עזה מופיעה שוב ושוב ביצירתה העשירה. מצליח היא זוכת פרס רפפורט לאמן בכיר לשנת 2010, והציגה תערוכות מוזיאליות בארץ ובעולם, וביניהן במוזיאון תל אביב ב־2010, וב־Louis Vuitton Art Space בפריז ב־2013. מיוצגת על־ידי גלריה אלון שגב, תל אביב.
