צפון אמריקה בסטיישן
אחרי ארבעה ימים בדרכים של מדינת הרוח והמים וויומינג, הבנו לבסוף למה קוראים לה ככה: פשוט אין פה אנשים. מדינה נטושה. סוס פה וביזון שם - אבל עקבות בני האדם מראים שהיו פה חיים רק בתקופת האינדיאנים. ואם אין עיניים לראות ואוזניים לשמוע, אז גם אין דור 4. בשביל לקבל קצת קליטה שכנענו את דור 2 לטפס על איזה הר. לא בשביל המפלים המרשימים חלילה, זה לא היה מזיז אותן, אלא בשביל המטרה הקדושה - הורדת הפרקים החדשים של "כפולה".
איך לעזאזל חיים היום בלי אינטרנט במשך כמה ימים? בלי לשאול את דוקטור גוגל כמה קר זה 43 מעלות פרנהייט (לידיעת הגברת הראשונה - לא נורא, אין צורך לחמם את ג’רי הקרוואן לטמפרטורה רצחנית); בלי לבדוק מה פלט היום יורש העצר בטוויטר (לידיעת הקולגות, הגמילה כרוכה בייסורים); והכי נורא - בלי לשלוח 359 תמונות ביום לקבוצת הווטסאפ "הטיול הגדול". בקיצור, לא קל פה באמריקה.
אז הלכנו לשאול במשרד של הקמפ גראונד איפה אפשר להתחבר לעולם בלי לטפס עד אלוהים. 350 משפחות יש כאן, אבל מתברר שרק אותנו זה מטריד: אי אפשר. האמריקאים אולי רובוטריקים, אבל כשהם בטבע הם נטורל.
לידינו ביער חמישה ילדים משחקים תופסת. אחר כך הם יפתרו ברצינות תהומית את החידות של הריינג’רים על בעלי החיים בפארק.
משמאל באוהל זוג בגיל של ההורים שלי מכין אוכל על כיריים ניידים. הפעם האחרונה שאבא שלי ישן באוהל הייתה כשהיה מ"מ בצבא. זוג סטודנטים - הוא אמריקאי והיא יפנית - מגיעים מתנשפים על אופניים מ-60 ק"מ של דיווש קליל בהרים.
כדי למצוא מקום פנוי בחניון צריך להזמין לפחות חצי שנה מראש, והפארקים הלאומיים מפוצצים. בקיצור - האמריקאים נוהרים לחיים הפשוטים בטבע. יש משהו בפשטות הזאת שעושה את הכול מאוד רגוע: כבר שלושה חודשים אנחנו מטיילים בארה"ב, וטרם נתקלנו במריבה או בצעקות. אין מוזיקה מרמקולים ואין גנרטורים שעובדים אחרי שמונה בערב. שקט.
מכבדים את המקום של כל אחד. אם מישהו בטעות ייכנס לך למרחב הלא מסומן, הוא יתנצל כאילו נכנס לך לחדר השינה. והכי מרשים - במסלולים עצמם אין זכר לעובדה שבכל יום מבקרים בהם אלפי אנשים. לא רק שאין זבל - אפילו פחים אין. כולם לוקחים הכול איתם. כמעט כמו בכינרת אחרי חול המועד.
ובינתיים בג’רי הקרוואן: הפשטות, כך מתברר, טרם חלחלה. השלישית בקריז אייפד; הרביעית - שרק אתמול מלאו לה שנתיים - מעבירה עם האצבע תמונות בטלפון; אני מחטט בשאריות הפיד מהפעם האחרונה שפייסבוק עודכן, והגברת נרדמת עם אינסטוש שהתמונות בו לא עולות. קשה להיגמל.
אז החלטנו לנסות בכוח. אם אין לחם אין תורה, ואם אין קליטה - אולי תהיה קליטה של מה שקורה מסביב. מלאנו מים לבנות בשלוקרים, הצטיידנו במפת סימון שבילים ויצאנו אל הדרך: שישה קילומטרים של הליכה במרומי הרי הרוקיז המפשירים מהחורף המושלג ביותר בעשור האחרון.
אי אפשר לתאר את היופי. במשך יום שלם הבנות קיפצו, החליקו, זרקו כדורי שלג ואפילו שכחו (כמעט) לריב. אבל הבוננזה האמיתית חיכתה לנו בסוף היום: הרביעית - שעדיין משלימה מילים לקול מצהלות אחיותיה - אמרה פתאום: נועם חמו-דה, נועם מתו-קה. אלא שאז החליטה להוסיף עוד אחת משלה: נועם מאו-שרת!
*
דברים לדעת 1: ברוב חניוני הלילה בפארקים אי אפשר להזמין מקום מראש. "פירסט קאם, פירסט סירבד". בארץ זה עלול היה לגרום עקיפות בתור, אבל כאן זה עובד. בשעת הצ'ק אאוט (11:00) משתרך בכניסה תור ארוך וסבלני.
דברים לדעת 2: הביזונים כמעט ונכחדו מצפון אמריקה, אך כיום מספרם הרב מעורר חשש, משום שרבים מהם נושאים את חיידק הברוצלה, הגורם להפלות בקרב פרות.
המדד השבועי:
עלות חבילת סלולר משפחתית (4 מנויים): 100 דולר בחודש
מנוי שנתי לכניסה לכל הפארקים הלאומיים:
80 דולר למשפחה
חניון לילה "יבש" (בלי מים, חשמל וביוב) בוויומינג: 26 דולר
סטייק באטליז (300 גרם): 7 דולרים
ערימת עצים למדורה (אסור לאסוף כך סתם): 8 דולרים
בקבוק שרדונה לא רע בכלל: 9 דולרים