יאיר גרבוז / צילום: כפיר זיו
סוגיית "נאום הקומץ" לא הייתה אמורה להיות כלולה בראיון הזה, אף שאנחנו מתקרבים לבחירות, כמו אז, ב-2015, כשעלה לבמה כאמן, סופר, סטיריקן מצחיק וכוכב טלוויזיה, וירד ממנה כמוקצה מחמת מיאוס, ואף ש"מנשקי הקמעות" הפך כמעט לשמו השני של יאיר גרבוז. הייתה לי תחושה שההתעסקות בנאום ההוא שנשא עשרה ימים לפני הבחירות, בעצרת "ישראל רוצה שינוי" בכיכר רבין, מיצתה את עצמה, וגם הלינץ’ שעבר מיד אחריו, באשמה שביזה את הימין בכלל ואת המסורתיים באשר הם, מה שהפך אותו לאחד האנשים השנואים במדינת ישראל, כבר גידל זקן ושפם.
אבל גרבוז לא יכול היה להתאפק. ארבע שנים אחרי האירוע הטראומטי ההוא, העלבון וההשפלה עדיין שורפים אותו מפנים, אף שחזר לדבר ולהביע את דעותיו השנויות במחלוקת, אם כי במינון נמוך ובאופן הרבה יותר זהיר ומתון מפעם; עדיין הוא חייב לשחרר את העשן המחניק ולהסביר שוב ושוב שלא הובן כראוי, שלא הייתה לו כוונה לפגוע באיש.
זה פרץ ממנו לקראת סוף השיחה שלנו. דיברנו על כמה הוא אוהב את הבית שלו בשכונת "נוף כינרת" בצפת, שם הוא ואשתו מבלים מחצית מזמנם, ואיזה אנשים אורגינלים פוגשים שם. "אף פעם לא היו לי יחסי שכנות כמו שיש לי שם", הוא אומר, ולוקח שזיף מצלחת הפירות שמונחת על השולחן בסטודיו שלו ברמת גן, לא רחוק משולחן העבודה המוכתם בכתמי צבע. "יש אנשים שמזהים אותי מהלינץ’ שעשו לי ומתחילים מקללות ונאצות, ‘מסריח, בוגד, אפס’. אני מבקש, ‘בוא תקשיב לי חמש דקות’, ואז הוא מבקש ממני סליחה.
"כל השנים אני זועק על הקיפוח. בעברית פשוטה אמרתי: רק קומץ, מעולם לא אמרתי שעדות המזרח הן קומץ. דיברתי על דבר שאני מאוד חושש ממנו, שהדת הופכת לחלק מהביטוח המשלים שלנו ואין לזה בכלל קשר למסורת המזרחית".
עברו ארבע שנים מאז, ושתי מערכות בחירות טעונות, ולא רק שהצלקת שלך לא החלימה, היא הפכה לכאב כרוני שאתה לא מצליח למצוא לו תרופה. לא הגיע הזמן להניח לזה?
"את יודעת למה לא התנצלתי? כי הייתי צריך להתנצל אחר כך מול אלה שאמרו שאני צודק. היה עורך דין שרצה לתבוע את אלה שציטטו כאילו הזכרתי מזוזות כשבכלל לא אמרתי את המילה הזאת. האכזבה הגדולה שלי הייתה מעשרות אלפי האנשים ששמעו אותי במשך שנים זועק כנגד מחיקת התרבות המזרחית בכוח על-ידי הממסד".
אז הניסוח לא היה מוצלח?
"כתבתי את הנאום והמארגנים ביקשו לראות אותו. אמרתי שאם תהיה צנזורה, אז אני לא רוצה לנאום בכלל. הם אמרו שאין להם עניין להתערב בתוכן, הם רק רוצים לתרגם אותו. שלחתי והתגובה שקיבלתי הייתה שזה נאום יפה, אמיץ, מי שענתה לי כתבה, ‘לא צריך לדבר אחריך, הלוואי והייתי יודעת לכתוב כמוך’. אחרי ההתנפלות עליי, נדמה לי שזה היה נחום ברנע ששאל אותם איך נתנו לי להגיד את הדברים האלה, ואת יודעת מה הייתה התשובה? מה יכולנו לעשות, הוא לא שלח את הנאום’.
"מאז מיעטתי להתראיין. לא כי פחדתי, אלא כי הילדים ביקשו שקט ואני התחשבתי. שנים רצו לדבר איתי רק על זה ואני לא יכול לחזור על עצמי ולהגיד טקסט לא רענן, אז העדפתי לשתוק".
אולי הוא שתק, אבל לא הפסיק לצייר ולהציג בתערוכות, ואם אפשר, אז בכאלה שיש להן גם ערך מוסף חברתי על האמנותי, אף שכבר מזמן עבר את גיל הפנסיה. לאחרונה הציג כמה מעבודותיו ב"זומו", הלחמה של המילים "זוז" ו"מוזיאון", המוזיאון הנייד הראשון בישראל, שמטרתו להנגיש את האמנות לפריפריה.
זומו הוא פרויקט חברתי-אמנותי שמובל על-ידי קהילת יוצרים, אוצרים, אמנים, אנשי חינוך ומפיקים עצמאיים, בתמיכת מפעל הפיס, שנחושים ליצור, לאצור ולהציב בכל רחבי ישראל ספסלי שיח ונקודות מפגש. בכל שנה הוא מגיע לפחות לשתי ערים בישראל, וכבר היה בערד וירוחם ובאזור התעשייה של חצור, התמקם בהאנגר ענק שהוסב למוזיאון, שבו הוצגו עבודותיהם של אמנים מקומיים, כמו שני יוצרי כלים מקרמיקה שהגישו בהם ארוחה בעלת ניחוח גלילי, וכ-40 אמנים מובילים תחת הכותרת "טקס", כמו מיכה אולמן, מרים כבסה, האני ח’טיב ומיכל נאמן.
וגם גרבוז, שנחשב כשמאלני אליטיסטי שמשקיף על פשוטי העם ממרומי עמדה פטרונית, מה שלא בהכרח נכון. אם מקלפים את הקליפה המילולית שבה הוא עוטף את הרעיונות שלו, מגיעים למהות שעוסקת בחילוניות, הומניזם, חירות ושוויון. אבל בכל מה שנוגע לאמנות, אין בו טיפת פלצנות. הוא רוצה שכמה שיותר אנשים ייחשפו לעבודות שלו, גם אם הם לא יכולים או רוצים לרכוש אותן. "אני מופיע בכל מקום שמזמינים אותי בישראל, בתנאי שיש חשמל ודלת", הוא אומר.
"יוזמי המוזיאון בחרו בצורה הניידת והלא מתנשאת וזה כבר מצא חן בעיניי, כי אני יוצר במקומות שרוצים וצריכים אותי. זומו הוא בעצם מוזיאון ללא מוזיאון. מגיע צוות של אוצרים ומחפש חלל מספיק גדול שאפשר להציג בו בשיתוף עם הרשות המקומית, חוקרים את המקום, מחפשים נקודות ציון היסטוריות מיוחדות, מאילו תפוצות הגיעה האוכלוסייה, אפיונים וארכיאולוגיה, מאתרים אמנים מקומיים, ואחרי המפגש עם המקום מגבשים את נושא התערוכה. ברגע שיש נושא וחלל ראוי, מתחילים לגבש אירוע אמנותי שאינו טפיחה לאגו, אלא חלל שמעוצב כמכלול של עבודות בתערוכה אחת. למשל, ציור שנתתי היה תלוי על פסל של אמן אחר, מה שלעולם לא יקרה בתל אביב".
למה?
"כי בחיים לא תהיה גמישות כזאת, כל אחד רוצה לבלוט. ההישג של הדבר הזה, שהציורים לא מוצגים באופן דידקטי, אין שילוט, אין את הפאסון. אחד הדברים החזקים שראיתי היה מאגר המדריכים המקומיים שמדריך סטודנטים, חיילים, כיתות מבתי ספר וסתם מבקרים. אדם שהולך לראות תערוכה בתל אביב עולה על אוטובוס או מונית וחוזר הביתה. אם אתה כבר מגיע לחצור מהמרכז, אתה חושב איפה לעצור לאכול, אולי לישון באיזה צימר, לראות שלושה ציורים ולחזור. זה מעליב. אתה מחפש שפע. תמיד יהיו תה ועוגיות, ישאלו מאיפה באת ואיך עברה הנסיעה".
הוא עבר לגליל לפני שמונה שנים, קנה בית זול ונעים בצפת, וכראש המדרשה להכשרת מורים בבית ברל בעבר וכמי שלימד דורות של אמנים, נקרא לפגישה עם נשיא מכללת תל חי ונשיא מכללת צפת שביקש להתייעץ לפני הקמת גלריה. "אבל בשום מקום שאליו זומנתי לא הייתה פגישה שנייה, ולא בגלל כימיה לקויה ולא כי לא היה לי מה לתרום".
אולי הדימוי השלילי שלך הבהיל אותם.
"גם לא. הגעתי למסקנה שהפריפריה פסימית ומבזבזת את היתרונות שלה. בפריפריה היו צריכות להיות מסעדות ביתיות, תיירות, גם במגזר הערבי. אנשים יכולים לפרוץ, ליזום, לעשות, לנצל את הדביליות שלי ושל אנשים אחרים שמוכנים לנסוע חצי מדינה כדי לאכול את החומוס המעולה באיזה מקום נידח. בכברי, למשל, יש מוזיאון, גלריות, מסעדה ויקב, איך זה?".
עניין של יזמות, אמביציה וחוש עסקי. אגב עסקים, אתה מצליח למכור עבודות שלך בצפון?
"בחיים לא מכרתי עבודה מחוץ לתל אביב. בעצם, אחת בעמק חפר. והצגתי במקומות עם אנשים אמידים מאוד, נהריה, חיפה, ואפילו לא שאלו כמה הן עולות".
אתה לא מוכר בצפון, בפריפריה, ומתעקש להציג שם. לא חשוב לך להתפרנס?
"ברור שכן. כל השנים לימדתי, היו זמנים שחייתי מתחת לקו העוני, הסתפקתי במועט יחסית, כי היה לי צורך בשיח עם אנשים. עכשיו אני בכלל בפנסיה, אבל אני עושה המון. ענייני משפחה ממלאים אותי, והציור הוא מחלה אוטונומית.
"מצחיק אותי לדבר על פנסיה, כי יש לי שתיים וחצי משרות, אני יועץ לענייני תרבות בבי"ס בסיס לאמנות בהרצליה ויש לי שם סטודיו, יש לי פינת המלצות בתוכנית של גידי גוב ברדיו תל אביב, אני מקליט פודקאסטים, שיחות על אמנות של עשר דקות עם כמות האזנה מפתיעה, מצייר יותר מאי-פעם ועובד קבוע עם גלריית גורדון כבר שנים. אף פעם לא עניין אותי כסף, עניין אותי לאפשר לעצמי לצייר".