אש עוד תבוא / באדיבות פסטיבל הקולנוע בירושלים
פסטיבל הקולנוע ירושלים יתניע את מהדורת 2019 שלו ביום חמישי הבא, 25 ביולי, בהקרנה חגיגית של הזוכה הטרי של פסטיבל קאן, "פרזיטים" הדרום-קוריאני. משם ימשיך לעשרה ימים של סרטים מפחות או יותר כל פינה על הגלובוס. חלק מהסרטים יגיע בהמשך להקרנות מסחריות ברחבי הארץ, אבל
הרוב הגדול יעשה בירושלים את תחנתו היחידה בישראל, וזו תהיה ההזדמנות האחת והיחידה שלנו לראות אותם על מסך גדול. זה מצדיק לעלות לעיר הבירה ביום נוח לבחירתכם, ופשוט להמר על סרט או שניים. אם אתם בכל זאת רוצים לנסות ללכת על בטוח, סימנו חמישה מיוחדים שכדאי להכיר ולנסות לרכוש אליהם כרטיסים מראש.
האותנטי | "סיפורו של רחוב ביל"
פסטיבל ירושלים עושה תיקון לעולם ההפצה הישראלי ומעניק לנו את האופציה לראות את אחד הסרטים המדוברים - ובוודאי היפים ביותר - של 2018, שנחסם מהקרנות מסחריות בישראל על אף שעוטר באוסקר לשחקנית המשנה הטובה ביותר בטקס האחרון. מדובר בסרטו של בארי ג'נקינס, שלאחר שזכה באוסקר על "אור ירח" הנפלא, בחר לאתגר את עצמו בעיבוד פואטי ומרהיב לספרו של ג’יימס בולדווין מ-1974. דרך עיניה של נערה בת 19 החיה בניו יורק, נחשף לנו סיפור אהבתה לבחור שהואשם בפשע על לא עוול בכפו ומולנו נפרסת רקמת החיים של השחורים בארה"ב.
אומנם הסרט הזה איננו צפייה קלילה במיוחד, אבל הוא כה יפה ורגיש, שקשה להישאר אדישים אליו. מעטים הסרטים שהצליחו לתפוס באופן כל-כך עדין וסוחף את הקושי של החוויה השחורה, כזו שלמרבה הצער לא השתנתה יותר מדי מאז המאה שעברה.
הרגיש | "היום שאחרי לכתי"
סרטו של נמרוד אלדר מתמודד במסגרת תחרות הקולנוע הישראלי-עלילתי לאחר שבכורתו התרחשה בפסטיבל ברלין האחרון. מנשה נוי (שבימים אלו אפשר למצוא אותו גם ב"אישה עובדת") מוכיח שוב שהוא אחד השחקנים המעולים, בתפקיד וטרינר אלמן המנסה להציל את בתו האובדנית מעצמה (זוהר מידן).
הטיפול בנושאים כמו דיכאון ואובדנות יכול בקלות להוביל לשימוש יתר בקלישאות ובהיסטריה, אך "היום שאחרי לכתי" מצליח להימנע מרובן בעזרת אהבה גדולה לדמויות וניסיון להתרחק משיפוטיות. אומנם בחלקיו האחרונים נדמה שהתסריט קצת עושה לעצמו חיים קלים ולא צולל עמוק מדי אל הכאב, אבל נוי ומידן, כמו שאר צוות השחקנים מסביב וטביעת האצבע הרגישה של אלדר, הופכים את הסרט להמלצה.
האנושי | "האימהות שלנו"
אחד הפרסים החשובים ביותר של פסטיבל קאן הוא "מצלמת הזהב", המוענק ליוצר או ליוצרת שהגיעו לפסטיבל עם סרטם הראשון. השנה הזוכה היה סיזר דיאז הגוואטמלי בזכות "האימהות שלנו", דרמה קטנטנה, שעה ורבע אורכה, שבתוכה פועם כאב גדול.
בחור צעיר העובד במכון הפתולוגי של גוואטמלה מתפתה לחקור את מיקומו של קבר אחים, חלק מפשעי המלחמה שהתרחשו במלחמת האזרחים של שנות ה-80, זאת לאחר שהוא משוכנע כי המקום יעזור לו לפענח את המסתורין סביב מותו של אביו. מדובר בסרט שקט ועדין, המתהדר במשחק מעולה של כל הצוות, שמצליח לגעת בכאב גדול בצורה אנושית שפותחת את הלב, והוא ללא ספק כזה שנשאר תלוי באוויר שעות רבות לאחר סופו.
המרומז | "אש עוד תבוא"
מספרד מגיעה אלינו הדרמה הזו, שזכתה בפרס מיוחד בפסטיבל קאן. היא אומנם מעט משונה, והעלילה איננה הצד החזק שלה, אבל כבר מהשנייה הראשונה ברור שמדובר באחד הסרטים היפים ביותר שתראו השנה. סיקוונס הפתיחה המתרחש בחורשה אפלה, הוא לבדו מצדיק את הצפייה על המסך הגדול. סרטו של אוליבר לאקס מתחיל כאשר גבר שנעצר בעקבות הצתת אש חוזר לכפר שבו חיה אמו ומנסה לחזור לחיים רגילים, אבל כבר שמו של הסרט מרמז לנו שזה לא עומד לקרות.
"אש עוד תבוא" הוא כמעט כולו סאבטקסט. הדברים כולם מתרחשים מתחת לפני השטח, לא נאמרים אלא מרומזים. ובזמן שזה עלול ליצור ניכור ואפילו תסכול פה ושם, עדיין מדובר בכ-80 דקות של מסע רגשי מצולם באופן יוצא מן הכלל.
המדויק | "קצפת ודובדבנים"
סרט נוסף מהתחרות הישראלית הוא יצירתו החדשה של גור בנטביץ' ("משהו טוטאלי", "לרדת מהעץ") שכנראה ייזכר לימים כזה שתפס באופן הכי מדויק את מהות העשייה הקולנועית הישראלית העכשווית. בנטביץ' גם מככב בסרט בתפקיד במאי שסרטו החדש יצא לבתי הקולנוע, כמעט מראש נידון לכישלון, ויוצא למסע לילי ארוך על מנת לנסות ולהציל את המצב.
לא רק ההומור והגרוב עושים את "קצפת ודובדבנים" לאחד הסרטים הישראלים הטובים של הזמן האחרון, אלא גם הצילום יוצא הדופן של גיא רז, שהופך את תל אביב הלילית לרכבת הרים של צבעים ואורות, והבחירה הליהוקית שכל השחקנים בסרט מייצגים נקודה מסוימת בכרוניקה של הקולנוע הישראלי החדש - מהדס בן ארויה ("אנשים שהם לא אני"), דרך דובר קוסאשווילי ("חתונה מאוחרת"), מרקו כרמל ("אחותי היפה") ועד צחי גראד (כי הרי איך אפשר בלעדיו?). כל תחנה בסרט היפה הזה היא נקודה של התעלות או כישלון בדרכו של יוצר לשרוד בעולם שאין בו חוקים, והכול יכול להתהפך בכל רגע.
