אהוד ברק / צילום: אמיר מאירי
מפלגת אהוד ברק, מפלגת חיבורים מוצהרת, בחרה שם: "ישראל דמוקרטית". בכך הדהד ברק לא רק את רצונן של מרצ, סתיו שפיר וציפי לבני - ליצור מפלגת מחנה של כוווולם, אלא בעיקר את המהפכה האידיאולוגית מבית היוצר של איילת שקד ובנימין נתניהו דווקא.
שאיפתם של ברק ונתניהו ליצור כל אחד מפלגת-מחנה, שמייצגת בכרטיס אחד את כל המרכז-שמאל והמרכז-ימין בהתאמה, קיבלה משנה תוקף מפרשנים בכירים מימין (עמית סגל, "ידיעות אחרונות") ומשמאל (רוית הכט, "הארץ") שהכריזו על המפץ הגדול במערכת המפלגתית בישראל, לא עוד מפלגות רבות, אלא שתיים גדולות: רפובליקנית ודמוקרטית.
תהא אשר תהא תוצאת הבחירות, המהפכה הניאו-שמרנית של הזוג נתניהו-שקד הוכתרה בהצלחה דרמטית ובזמן קצר. האמריקניזציה של השיח הפוליטי בארץ כבר כאן. חדשות רעות לדמוקרטיה הישראלית.
ממשלת הימין היוצאת, המחשבת קיצה לאחור אבל גם שלטונה לעתיד, הצליחה בזמן קצר לחולל שינוי חוקתי - שינוי חוקי היסוד, חוק הלאום והסכמה על פסקת התגברות. בנוסף, חלוקה מחדש ל"שמרנים" ול"ליברלים", שהופכת את כללי המשחק הליברל-דמוקרטיים לאג'נדה של השמאל. השרשת תפיסת ה"דיפ סטייט" של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ, שממש כנתניהו, טוען כי ניצח בבחירות אבל מנגנוני המדינה שבויים בידיים של השמאל ולכן חותרים נגד שלטון העם הלגיטימי ונבחריו.
ולבסוף - שינוי המושגים עצמם עימם אנו חושבים את הפוליטיקה בישראל: רפובליקנים (או לאומיים) מול דמוקרטים.
ניתוח המערכת הפוליטית בישראל כתחרות בין רפובליקנים ודמוקרטים משרת את תפיסת העולם של נתניהו-שקד בשינוי השיח בישראל. אלא שההבדלים מהמערכת האמריקאית, מכריעים וקריטיים. כך, בעברית אין אותיות קטנות וגדולות. כלומר, בארה"ב כל רפובליקאי בקפיטל R הוא בוודאי גם דמוקרט ב-d קטנה, כלומר המפלגה הרפובליקנית בודאי תומכת בחוקה האמריקאית ובכתב הזכויות שבה, כלומר בדמוקרטיה.
לעומת זאת, מאחורי הניסיון לכפות את המערכת הפוליטית בארץ בכתונת המשוגעים האמריקאית נמצא הטיעון הבא: יש רפובליקאים ויש דמוקרטים; מי שרפובליקאי אינו דמוקרט; דמוקרטיה זאת רק תפיסה אידיאולוגית. של השמאל.
ובתרגום לישראלית: יהודית ולא דמוקרטית. המשלים של הטיעון הזה הוא שבארה"ב ברי לכל כי כל דמוקרט ב-D גדולה הוא גם פטריוט, שתומך ברפובליקה ב-r קטנה. בישראלית הרפובליקנים הם הרי המחנה הלאומי ונובע מכך - השמאל אינו לאומי. כלומר אינו פטריוטי. כלומר בוגד.
ניתן היה לטעון שמפלגת כחול לבן חרטה על דגלה את הצלת הדמוקרטיה, וברק בוודאי מקווה לכלול אותה במחנה הדמוקרטי. אולם, אם יש מפלגה שהביאה את השיח הרפובליקני לארץ הרי היא יש עתיד, שצמחה משיח המחאה 2012 אודות שיוויון בנטל.
הטיעון המרכזי לא היה בדבר שיוויון אוניברסלי אלא - מי שלא משרת יקבל פחות זכויות. לא יצאה קריאה לגייס את הערבים, למשל, אלא לתת יחס מועדף למי שמשרת בצבא, משלם מיסים ועושה מילואים.
כלומר, העברת הכובד משיח של זכויות של כל אזרח באשר הוא, אל שיח של זכויות וחובות.
זה גם הטיעון המרכזי של חוסן לישראל בנוגע לחוק הלאום: לא שיוויון זכויות לכלל האזרחים אלא שמי שמשרת בצבא - הדרוזים, אחינו בדם - לא ייפגעו. מי שממלא חובות יקבל זכויות יתר. שיח רפובליקאי של זכויות וחובות.
נדמה, אם כך, שאם התיזה נכונה ויש לנו מיתוג חדש של רפובליקאים ודמוקרטים, גנץ ולפיד הקימו את המפלגה הרפובליקאית, לא הדמוקרטית. הדמוקרטים - המיעוט הקטן שמשמאל להם - העבודה, מרצ ואולי המפלגה המשותפת, נשארות מיעוט זניח.
ברק משלים את המהפכה של נתניהו ושקד. ואולם הבעיה המרכזית היא הצגת הימין כלא-דמוקרטי. בראייה קצרת-טווח של הבחירות הקרובות זוהי בדיוק הטקטיקה של ברק: כל מי שלדמוקרטיה הישראלית - אלי.
ואולם, בראייה אסטרטגית, המשימה של כחול לבן וגם של ברק, היא האותיות הקטנות של הישראליות: רוב אזרחי המדינה הם גם ליברלים (דמוקרטים ב-d קטנה) וגם לאומיים (רפובליקנים ב-r קטנה). הוויכוחים בין ימין לשמאל באים אחרי ההסכמות הרחבות הללו.
המשימה של מנהיגי כחול לבן וגם ברק, צריכה להיות בניית לגיטימציה מחודשת להסכמות הרחבות בדבר המסד של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.
יש כאן מאבק על הצביון, החוקה, המימוש והשיח דרכו אנו מייצרים משמעות. לא 'אין יותר ימין ושמאל' אלא להפך: גם ימין וגם שמאל בעד מדינה יהודית במובנה הלאומי האוניברסלי (לא האתנו-דתי) ודמוקרטית במובנה הליברלי.
המחלוקות הכלכליות והאחרות מתחילות מעבר להסכמות הרחבות האלה. המלחמה היא על הקונצנזוס הזה הנמצא בבסיס הזהות הישראלית המשותפת עד לממשלה האחרונה. ממשלת נתניהו שינתה את החוקה, התשתית והשיח בישראל.
מכל מקום, המאבק הוא בקו הראשון מאבק משותף, של ימין ושמאל, על האותיות הקטנות: ישראל יהודית-לאומית וגם ליברל-דמוקרטית. ניכוס הדמוקרטיה על-ידי ברק לשמאל רק מזיק לבניית ההסכמות הרחבות בדבר הדמוקרטיה הישראלית.
הכותבת היא מרצה בכירה במחלקה למדע המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים