פארק ילוסטון. מקום עם נופך פסיכדלי
זה נחת על הגברת הראשונה בדיוק כשהיינו קרובים מאי-פעם למעשה הבריאה: עוד חודש היא חוזרת למערכת הבריאות. בעוד חודש, במקום לראות אגמים בתוליים בצבעים פסיכיים, קניונים שנחרצו במשך מיליוני שנים על-ידי נהרות ענק ודובי גריזלי משוטטים באחו, היא שוב תראה ילדים עם נזלת משוטטים סהרורים במיון. לקח לה רגע להתעשת, אבל אז משום מקום היא הפציצה: אולי נאריך בחודשיים?
השאלה הנאיבית שלה גרמה לכך שהכול התחיל לבעבע. בהתחלה חשבתי שאני הוזה, אבל אז שמתי לב שמכל עבר עולים אדים מתוך האדמה. ניגבתי את משקפי השמש וניסיתי לנתח את הסיטואציה בצורה רציונלית, אבל ענני קיטור עצומים בגוני כחול וחום שיוו לסיטואציה נופך פסיכדלי.
"מה שמת לי בג'וינט?", שאלתי את הגברת. האדמה געשה ורעשה. מים רותחים פרצו כל כמה שניות מתוך גביע בצד ימין. מאחור - בוץ מבעבע השמיע קולות מוזרים. משמאל - מעיין עמוס פיגמנטים - הגיע לטמפרטורה של 93 מעלות. ומקדימה - ארבע הבנות רבו מי תצטלם ראשונה. גוג ומגוג.
רציתי לברוח, אבל הייתי מוקף: עשרת אלפים מוקדים של פעילות הידרותרמית בהוט ספוט שנקרא "ילוסטון" סגרו עליי. דווקא כאן היא בחרה להפיל עליי את הפצצה עם השאלה שלה. במקום שבו ידע הכוכב שלנו את ההתפוצצות הגדולה ביותר אי-פעם. פי 50 אלף מהירושימה.
והמכתש העצום שנוצר כאן פוער לי עכשיו מכתש קטן בלב: מצד אחד מרקו רוצה כבר הביתה. לשניצלים של אמא, לשווארמה של ג'מיל, לחברי הילדות שנפגשים אחת לשנה ב"יום הגבר" ומספרים את אותן בדיחות כבר 40 שנה. מצד שני, ילוסטון הוא התגלמות מעשה הבריאה באופן המוחשי ביותר שהתייר המערבי יכול לראות יחד עם קפה ומאפה.
יש כאן לא רק את מחצית מכלל הגייזרים בעולם, אלא גם את ריכוז היונקים הגדול ביותר בצפון אמריקה. אתה נוסע לך בג'רי הקרוואן ולצדך מטיילים להם עדרי ביזונים לצד זאבים לבנים, קויוטים מפחידים, אנטילופות אמריקאיות ואיילים קנדיים. אתמול הפרענו לשלושה דובים באמצע נמנום צהריים באחו.
הרגשתי את האדמה תחתיי רועדת, אז החלטתי למתוח את הסיטואציה עד הקצה."שימו בגדי ים, בנות", ציוויתי בנונשלנט והתחלתי לטפס אל עבר ההרים.
בגובה של 2,330 מטר - כך מספרות האגדות - שוכן לו נהר רותח שהטבילה בו היא מתכון מובטח לטיהור הנפש. שעה ארוכה צעדנו כולנו בקור ובגשם. השלישית לא הפסיקה לבכות שהיא שונאת גייזרים, הראשונה איימה לחתוך בגלל הריח, והרביעית נרדמה במנשא בדיוק כשהגענו לנקודה שבה הנביעות מתפרצות להן היישר מלב המאגמה הלוהטת. המראה היה שמיימי: על פסגות ההרים מסביב הפשיר לו השלג שנערם כל החורף למפלי מים מרשימים; מצדו האחד של העמק הפציע לו נהר קפוא שמימיו צלולים; מצדו השני התמזג היישר מבטן האדמה נהר נוסף, שמימיו פעפעו כאילו הקומקום זה עתה שרק. פרחים בסגול, ורוד וצהוב הקנו למקום תחושה של גן עדן.
"איפה עוד אפשר להרגיש כמו אדם וחוה?", אמרתי לבנות בעודי פושט את בגדיי. מיהרתי לטבול בפלא, אלא שאו-אז נשמע קול רעם אדיר. אלוהים כנראה שמע את השאלה של הגברת, והחליט לספק תשובה: תוך שניות כדורי ברד אימתניים החלו לרדת מן השמיים. הראשונה צעקה: "תצילו את עצמכם", וכולנו ברחנו אל ג'רי במנוסה מבוהלת. הום סוויט הום.
