המנהלים שלא עומדים בפני הפיתוי "לעשות מכה"

מדוע הם גונבים?

יש הרבה סוגי גניבות ויש הרבה מינים של גנבים. יש גניבת דעת, יש גניבת כסף, יש גניבת מזון, יש גניבת רכוש, יש מעילה בכספים של אחרים.

מאחורי כל אחד מאלה עומד גנב מסוג אחר.

גניבת דעת זו המומחיות, בין היתר, של חלק מהפוליטיקאים שהפקת ספינים היא אומנותם, ושאמירת אמת היא אצלם תופעה נדירה. יש הסובלים מקלפטומניה, שאינם מסוגלים לעמוד בפניה. גניבת מזון היא בדרך כלל מלאכתם של ילדים אומללים, רעבים או של הוריהם, פשוט כדי להתקיים. פריצות לבתים כדי לגנוב רכוש, בעיקר כזה שניתן למכירה, הן מעשה ידיהם של עבריינים שמוצאים בכך דרך טובה ויחסית בטוחה להתפרנס, או לספק את צורכיהם בסמים.

מעלימי הכנסות הם אזרחים מן השורה, חלקם גם סלבס, שאינם רואים בכך גניבה של ממש. זה נראה להם משהו מאוד ערטילאי, שונה מכייסים שגונבים מכיסו של אדם ספציפי, ולא מכיסו של כל שאר הציבור.

בחלק מן המקרים המניע איננו רעב, סמים, מחסור, אלא דווקא נקמה. בין אם זו נקמה בעשירים, אלה שגורלם שפר עליהם מרגע לידתם, או בין אם מעילות במקום העבודה מצד עובד שחש שהוא מקופח או שמוצא בכך דרך נוחה להתפרנס.

בחלק לא קטן של המקרים, התחושה של "סידרתי אתכם", "סידרתי את השיטה", מלווה בתחושה מתוקה של עליית רמת האדרנלין בגוף.

זה גם מתחבר להצדקה שנותנים לעצמם אנשים: "כולם שם למעלה גונבים. ראשי עיריות, חברי כנסת, שרים, אז גם לי מגיע משהו מה'טוב' הזה".

וכאן אני מגיע לשוק ההון. לאחרונה, היו כמה מקרים שבהם הועלו חשדות לגבי שימוש מצד בכירים במשק ב"מידע פנים" שהתגלגל לידיהם, ובמקרים אחדים החשדות גם התאמתו, כאשר הרווח שהושג מהשימוש במידע נע בין כמה עשרות אלפי שקלים לבין כמה מאות אלפים.

כאשר התחלתי את דרכי בשוק ההון לפני כ-40 שנה, השוק היה רווי במידע פנים, שבפועל היה מידע חוץ. רשות ניירות ערך הייתה אז חלשה מאוד ואכיפה כמעט ולא הייתה קיימת. כיום, המצב שונה בתכלית. לרשות ניירות ערך יש גם אמצעים מתקדמים מאוד לגילוי עבירות על חוקי ניירות ערך, וגם אמצעי חקירה ואכיפה. ובכל זאת, יש בשנים האחרונות יותר מקרים שמתגלים של שימוש במידע פנים.

מוזר שאנשי עסקים בכירים הם נאיבים בכל הקשור למחשבתם שהם יכולים להערים על השיטה. ומעבר לכך, אתה עומד משתאה ושואל את עצמך - מה הם צריכים את זה? הרי אלה לא אנשים שהפרוטה חסרה בכיסם. מדוע הם עושים זאת? הרי הם מסכנים את שמם הטוב, ולפעמים גם את חירותם ואת הקריירה המקצועית והעסקית שלהם.

אין זאת כי אם התחושה המשכרת של "עשיתי מכה" או של "סידרתי את השיטה" היא תחושה שהם אינם מסוגלים לעמוד בפניה.

מי שעוד לא יכול לעמוד בפניה זו רמת האמון בשוק ההון, שמתערערת אחרי כל מעשה כזה, שכן המשקיע מן היישוב אומר לעצמו שהמקורבים הם שזוכים בשמנת, וש"המשחק" אינו הוגן. 

הכותב הוא יו"ר מיטב דש