חנוך רדליך עם האופניים וציוד על הגב/ צילום: שי רוטברד
כחודש לפני שזינק עם אופניו אל אחת מתחרויות הרכיבה הקשות בעולם, נפרד חנוך רדליך מאביו לתמיד. כחצי שעה קודם לכן, הוא עוד הספיק ללחוש באוזנו שהוא יחצה את אריזונה בשבילו, כי את התחרות הזו הם תכננו לעשות ביחד. "כשהלכתי בגרנד קניון בשעתיים האחרונות, בעליות הכי קשות ובקור לא נורמלי, שיננתי לעצמי מנטרה אחת בקול רם, וכל שני צעדים אמרתי ‘לאבא כאב יותר’, בקצב ועם דמעות בעיניים, כי הגוף כאב לי בצורה שאני אפילו לא יכול לתאר", הוא מספר.
רדליך, בן 38, נחשב היום לבכיר הרוכבים בארץ באופני הרים, ולאחד הטובים בעולם. כשנפגשנו הופתעתי לגלות בחור צנום, בלי נתונים פיזיים בולטים מדי. "אין לי היבט פיזיולוגי ספורטיבי יוצא דופן שאין לאחרים", הוא אומר. "אני מכוון מטרה. יש לי נתוני רוכב עילית, ואני לא מעלה דופק (כלומר, הדופק שלי עולה יותר לאט מאחרים), אבל מה שמחזיק אותי זה רצון בלתי פוסק להמשיך קדימה ולעשות דברים שאחרים לא עשו מעולם. חשובה לי מאוד ההכרה. כשאני ממוקד מטרה, אני לא חושב על כלום".
לחצות את ארה"ב באופניים
את הרומן שלו עם הרכיבה התחיל כנער, בתקופה שאופני הרים עוד לא היו מוכרים בארץ. "אנשים לא רכבו בטייץ ונעליים שמתחברות לפדל, זה היה נדיר", הוא מספר. אחרי הצבא טייל ורכב בארה"ב, רכש אופניים תחרותיים והחליט שזה האתגר הבא. מששב, נרשם לקטגוריית העילית. בשנה הראשונה דורג שביעי. בשנה השנייה הגיע בשלישייה הראשונה.
במקביל, כשישראלים אחרים יצאו להתחרות באירופה, נטייתו לעשות דברים אחרת הובילה אותו להיות הראשון שמתחרה בארה"ב. הוא חבר לקבוצה מקצוענית ובמשך שלוש שנים נע מדי חצי שנה בין המדינות השונות בארה"ב והתחרה בקרוס קאנטרי. "זו הייתה התקופה הטובה בחיי שלפני הנישואים. הייתי לבד בדרכים, בלי להיות תלוי באף אחד, בלי לדבר עם אף אחד, עברתי תקופות בשקט עם עצמי, וזה בנה את הבסיס למה שהתמחיתי בו בהמשך - האולטרה אנדורנס", הוא מספר.
פירוש המילה אנדורנס הוא סיבולת. ענף האולטרה אנדורנס הוא הקצנה של הדבר, כלומר לקיחת הגוף לקצה, בין שזה בריצה, שחייה או ברכיבת אופניים. הכוונה בעיקר למשך הארוך של הפעילות (שעות, ימים) ופחות העצימות שלה. תחרויות הרכיבה בתחום מתחילות ב-150 ק"מ וכשש שעות רכיבה, כשהרוכבים נושאים על גבם את כל הציוד, בלי עזרה, מסלול מסומן או נקודות עצירה מוסדרות לשתייה ולמנוחה. אחת התחרויות המפורסמות בתחום היא "טור דיוויד" - תחרות שחוצה את ארה"ב מקנדה למקסיקו על הרוקיז, עם כל הציוד על הגב.
"זה נראה כמו החלום שלי, בדיוק מה שרציתי. התחלתי להתכונן לתחרות. רכבתי כמו חמור מעל 50 שעות בשבוע, והגעתי לתחרות מאומן, אבל גיליתי על בשרי שכאן הכושר והיכולת לדווש הם רק חלק קטן מהדרך. העיקר הוא ההתמודדות עם הבדידות, הכאבים הבלתי פוסקים, העייפות הקיצונית, ההליכה הארוכה של שעות בשלג. נקרעו לי גידי אכילס ונאלצתי לפרוש".
הפרישה לא שברה את רדליך, והוא נשאר ממוקד מטרה, למד מהטעויות והמשיך הלאה. "לפעמים אני מרגיש שלא נכשלתי מספיק או שלא הצבתי מטרות גבוהות מספיק, כי כשנכשלים - לומדים, ואני כל הזמן הצלחתי. גם משימות שפרשתי מהן לפני הסוף, יצאתי מהן מחוזק. למדתי מהן ויישמתי בתחרויות הבאות. אז חזרתי גאה, בלי זנב בין הרגליים, והתחלתי להתכונן לתחרות הבאה.
כשהגוף גמור, רוכבים מהראש
על האריזונה טרייל הוא חלם במשך שלוש שנים. "זו אחת התחרויות הקשוחות באולטרה אנדורנס בעולם, ואולי הקשה מכולן. לא רק בגלל האורך - 1,200 קילומטרים, אלא משום שהמסלול איטי עם אופי טכני. יש המון סינגלים אגרסיביים של כ-800 קילומטר שדורשים ריכוז גבוה והרבה ירידות ועליות עם טיפוס מצטבר של 22,000 מטרים. במקרה הטוב גומאים 160 קילומטר ביום, אני עשיתי 200".
תחילת התחרות לא ניבאה את סופה. היום הראשון עבר טוב, אבל אז משהו שאכל גרם לו להתייבש, ואת היום השני הוא בילה עם כאבים וחום במלון, כדי לא לסכן את עצמו. ביום השלישי הפער בינו לחבורה עמד על כ-200 ק"מ. "בראש שלי הייתי כבר מחוץ לתחרות, אבל מה שנותר הוא לסיים".
רדליך התחיל לעקוף אנשים בזה אחר זה, ולא ידע מה מצבו ביחס לאחרים. ביום החמישי פגש רוכב שממנו למד שהוא המוביל, אבל עוד באותו יום הוא עקף גם אותו ולקח את ההובלה. "ביום השישי המסלול היה כל-כך קשוח, שרכבתי בלי אוכל בגלל חישוב זמנים לא נכון, וכי לא ידעתי שיש הרבה הליכה. אז 'רכבתי מהראש’, אין לי הסבר אחר. זה מה שלמדתי על מה שאפשר לעשות עם הגוף מהראש".
גולת הכותרת בתחרות היא הקטע שבו צריך לחצות את הגרנד קניון מדרום לצפון כשהאופניים קשורים על הגב. "צועדים באחד המסלולים הכי קשוחים שיש, ירידה של 1,400 מטר וטיפוס של 1,800 מטר עם האופניים והציוד על הגב, כ-23 ק"ג, במשך 15 שעות. זו הייתה החוויה הכי קשה וכואבת שעברתי בתחרות אנדורנס".
בתחרויות כאלה, שבהן כל מתמודד עם עצמו, מתקשרת הנהלת המרוץ עם המתמודדים באמצעות אתר אינטרנטי שנשלחים אליו קבצים. אחרי אחת העיירות, בגלל שלג במסלול, אפשרה הנהלת התחרות לעשות מעקף, אך רדליך לא הוריד את הקובץ הזה, כי התכוון להמשיך במסלול המקורי. "בדיעבד, התברר שבפורומים של רוכבים דיברו על המעקף הזה בגלל העבודות בדרך, אבל אני לא הייתי שם ולא קיבלתי את ההודעה מהמארגנים, אז המשכתי.
הגעתי לשלט של עבודות יערנות, לא הבנתי את המשמעות שלו, ונכנסתי לאזור אסור. חציתי אותו בכמעט שלוש שעות, מהן שעתיים הליכה בשלג, ואז קיבלתי הודעות שיפסלו אותי, על אף שלא קיצרתי את הדרך. להיפך, הארכתי".
רדליך סיים את התחרות ב-8 יממות, 7 מהן ברכיבה, הגיע ראשון ו-9 שעות לפני הרוכב השני. אבל כאמור נפסל. הוא לא הוכרז כמנצח הרשמי של התחרות אלא כמי שהגיע ראשון ובזמן הטוב ביותר.
איך הייתה התחושה?
"מעורבת מאוד. סבלתי כי הרגליים היו נפוחות מבצקות ושפשפות נוראיות מההליכה. הייתי שבר כלי והייתי בטוח שיש נזקים. צבט לי קצת בלב והייתה תחושת החמצה, אבל באתי כדי להשלים משימה. זו תחרות בלי פודיום ומדליה, ולסיים ראשון זה כבוד ותהילת עולם.
"אני אדם מאוד קפדן, אני לא מנסה לעגל פינות. זו הייתה טעות מצדי, ואני מקבל את ההחלטה של השופטים. לא דמיינתי שאנצח, רציתי רק לסיים, אבל הייתי הרוכב המהיר על המסלול. היום, חודשיים אחרי, אני מתחיל להבין את גודל ההישג, אבל אז הרגשתי לא שלם בגלל הפסילה ודעת הקהל. לאחד כמוני, שהמוסר הוא נר לרגליו, זה פוגע. לא רימיתי, סיימתי ראשון את אחד המסלולים הכי קשוחים בעולם, והייתה הרגשת פספוס. אבל תחושת ההתעלות שהצלחתי להשלים מה שהבטחתי לאבא שלי היא הרגשה שתלווה אותי כל החיים, גם בתחרויות הבאות".