רוני דניאל לא לבד: האם התקשורת חטאה לתפקידה בסיקור האונס בקפריסין?

בתחילת השבוע האחרון התחוללה סערה תקשורתית סביב התבטאות של כתב חדשות 12 רוני דניאל בתוכנית "הקבינט" בה הוא משדר ברדיו 103, כאשר במסגרת דיווח של העיתונאי דורון הרמן על ההתפתחויות בנוגע לחקירת החשד לאונס קבוצתי של הצעירה הבריטית בקפריסין על-ידי 12 ישראלים, דניאל התייחס לנאנסת הבריטית ואמר: "הייתה עם 2-3 ולפתע פתאום עם 12, זה השבר?". ההתבטאות, שנשענה על אווירה גברית ששררה באולפן בו ישבו עוד שלושה כתבים משועשעים, היה אירוע שהציבור, מתברר, התקשה לקבל. 

דניאל פרסם לאחר כמה שעות הבהרה בחשבון הטוויטר שלו, והוא לא היחיד שנאלץ להתנצל: גם חדשות 12 בהן הוא משדר התנצלו, לאחר שנראה כי האילוסטרציות שליוו את הכתבה הפותחת בפרשה נלקחו יותר מעולמות הפורנו ופחות מעולמות החדשות.

אך עד כמה שהן מקוממות, היה במיני-שערוריות האלו גם "יתרון": הגבול שהן חצו היה גלוי גם לעיניים לא פמיניסטיות, אם תרצו - קצה קרחון, זאת בשונה ממסרים מקבעי תודעה אחרים שטופטפו השבוע לעשרות דיווחים כמו רעל במינונים קטנים. 

כך לדוגמה, בחדשות 12 דיווח ברהנו טגניה על מידע שהגיע לצוות החקירה, לפיו חברה של המותקפת סיפרה כי היא כבר קיבלה בעבר פיצוי כספי נדיב בגלל אונס קבוצתי שעברה, וכי הנאנסת הייתה חשפנית - אינפורמציה שנבדקה על-ידי האינטרפול ולא נמצאה נכונה; בגלי צה"ל פתחו את המהדורה עם "עדות" של צעיר ישראלי בקפריסין, לפיה "הבריטיות זורמות פה עם כולם. יכול להיות שזאת אשמתה"; אמו של אחד החשודים צוטטה ב-ynet אומרת על הצעירה הבריטית כי "היא הייתה שיכורה ונפלה - אחר-כך טענה שאנסו אותה"; ואיך הוגדרו הצעירים באותה כתבה על-ידי אותה אם אובייקטיבית? "ילדים טובים, מלח הארץ, חלקם אמור היה להתגייס לסיירת מטכ"ל ולשייטת"; אב של חשוד אחר קבע בראיון במהדורה של חדשות 13 כי "התיירת שיכורה, הלכה ועשתה את הבלגן והתלוננה"; בתאגיד השידור, חן ביאר שנשלח לקפריסין פרסם כותרת לפיה "הממצאים תומכים בגרסת החשודים". ומה הם אותם ממצאים? עדויות המצביעות על קשר מוקדם בין המתלוננת לחשודים, כאילו אותו קשר רלוונטי לסוגיית האונס; ב"ישראל היום" הוגדרו הנערים כ"קטינים תלמידי תיכון שיצאו לחופשה בעיר הנופש הקפריסאית ושם הסתבכו בצרה צרורה". בנוסף, ברוב האולפנים שעסקו בנושא היו מעט נשים אם בכלל. וקולן נשמע רק בעקבות הביקורת הקשה שהתעוררה לגבי אופי הסיקור.  

 מתוך סיקור הפרשה ב"כאן" / צילום: צילום מסך מיוטיוב

צעירה הוללת מול ילדים טובים שהסתבכו

כעת, אחרי שהסיפור כבר מוסגר בתודעה הציבורית - זו שניזונה מהתקשורת ופחות יודעת לבקר אותה, התקבעה תמונה מסוימת. התמונות והאילוסטרציות לצד כתבות שתיארו בצמוד לסיקור האונס את האווירה ההוללת בקפריסין עזרו לצייר בלי מילים תמונה מקוממת, כאילו מדובר בצעירה הוללת שלא שמרה על עצמה מספיק והכניסה את עצמה לסיטואציה בעייתית אל מול ילדים טובים שהסתבכו. רק שלתמונה הזאת אין שום קשר למציאות, וההיסטוריה מוכיחה כי התיאור הזה עובר כחוט השני בכל אונס קבוצתי שסוקר בעבר מהאונס בשומרת, דרך האונס ברמת השרון ועד חקירת האונס הנוכחית. הסיפורים אולי שונים, אך המסגור של התקשורת דומה.

החשד לאונס בקפריסין הוא מקרה קיצון לא רק בהיבט הפלילי שלו אלא גם באפשרות לסקר אותו. הוא מתרחש בארץ זרה, לכתבים אין מקורות מקומיים, ורוב המידע שלהם בשלב הראשון נסמך על מקורות אינטרסנטיים שקרובים לחשודים. לכך מתווספת התחרות שמאפיינת את התקשורת להקדים את המתחרים ואת הרשתות החברתיות מהדהדות. אחרי שבוע כזה קשה שלא לתהות האם התקשורת חוטאת לתפקידה באופן שבו היא מסקרת אונס ותקיפה מינית, והאם יש דרך לעשות זאת נכון יותר. 

לדברי אורית סוליציאנו, מנכ"לית איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית, "הסיקור השבוע הראה שהרבה תפיסות יסוד לא השתנו לעומק. יש אומנם יותר פוליטיקלי קורקט, ואנשים יודעים להגיד דברים 'נכונים', אבל במקרים כאלה דברים יוצאים מבין החריצים בצורה ברורה, ורואים את העמדות הסטראוטיפיות לגבי מי יכולה להיאנס ומי יכול לאנוס. המאבק כיום הוא בניואנסים שנפלטים ולא שמים לב אליהם, אבל הם אלה שמעצבים את תפיסת עולמנו, וההשלכות הן קטסטרופליות. הדימויים המעוותים האלה משפיעים על שוטרים שמראיינים נאנסות, על עמדות השופטים ועל הפרקליטים".

לד"ר גלית דשא, לשעבר מנכ"ל שדולת הנשים לשינוי וגיוון חברתי לעסקים, יש ביקורת רבה על אופן הסיקור של אונס בישראל. "מחפשים את פרטי הסיפור. לפעמים מתוך ניסיון למכור סיפור, ולפעמים כי לא מבינים את התמונה השלמה. אין אף פעם ניסיון להתבונן באמת על קורבן העבירה. יש חוסר ידע באיך לתאר חוויה של קורבן בלי לעשות את זה מציצני על סף הפורנוגרפיה. ויש איך לעשות את זה".

לדבריה, "בדיווחי אונס אין אובייקטיביות. הסיפור של קפריסין לא יוצא דופן במובן הזה, הוא רק בעוצמות יותר גבוהות. יש מאמץ לתאר את הפוגעים, לא את איך הם התנהגו. מתעניינים בבחורים ופחות בבחורה, כי טבעי שנתעניין במי שקרוב ודומה לנו, אבל אפשר היה לספר את הסיפור שלהם בצורה אחרת. לספר איך הם מתנהגים, ולא להסתפק ב'תלמידים טובים שעומדים להתגייס לקרבי בצה"ל'. הרי המידע שאוספים העיתונאים מבוסס על שיחות עם ההורים עם עורכי דין שלהם, ואין שום סיבה לפנות אליהם ולקבל מהם תיאור, כי זה יכול להיות שקר, וחובת האמינות הולכת לפח".

דשא סבורה כי גם במקרה האונס של בת ה-11 שכיכב בכותרות בתקופה האחרונה, התקשורת כשלה: "נטשו את הסיפור מהר, כי הרגישו שנגמר מה לספר. אבל זה סיפור שערורייתי עם משטרה שלא עשתה את תפקידה, ילדה במצב אשפוזי טראומטי, איומים ברצח. אבל זה לא 'בני טובים', אז זה לא מעניין. אם זה היה 'נערינו מרמת השרון', הסיקור היה אחר".

מיה רומן, מנכ"לית האתר "פוליטקלי קוראת", מספקת זווית נוספת לנושא ותולה את ההטיה בסיקור בעובדה שרוב העיתונאים במערכות הם גברים. "בסיטואציות אונס אי-אפשר לייצג את הקול הנשי מבלי שיהיו נשים בחדר. נקודת המבט הנשית חשובה בשביל שתהיה מישהי שתגיד 'רגע, כתבתם פה משהו שמשקף עמדה שלא הסתכלתם עליה באופן ביקורתי'". 

בארגוני הנשים לא מופתעים מצורת הסיקור של מקרי האונס האחרונים. הארגונים פיתחו סדנאות והכשרות, ואפילו התקיימו שני דיונים בכנסת בוועדה למעמד האישה על הנושא, אבל נציגי התקשורת לא הגיעו. 

דשא מוסיפה: "התקשורת לא יודעת לסקר תקיפה מינית אלא לדווח, וגם כשכבר מכירים בחשיבות הנושא, מסתבכים עם הכלים. לא אומרים 'התלבשה כמו זונה, ולכן אנסו אותה', אבל מעבירים את זה במילים אחרות".

עם זאת, גם דשא שומרת על אופטימיות מסוימת, ומוסיפה כי "אונס ותקיפות מיניות היו תמיד, אבל היום זה מסוקר, וזה צעד עצום. לתקשורת הישראלית יש מקום טוב בנצח של שינוי היחס לאלימות מינית. אבל הגיע השלב לעבור לשלב הבא לשלב שבו התקשורת הופכת להיות שותפה במיגור. סיקור כמו שראינו השבוע לא מאפשר לעבור לשלב הזה".

"גברים לא יכולים לסקר עבירות מין"

בחברות החדשות של ערוצים 12 ו-13 בחרו שלא להתראיין לכתבה לייחוס, אולי כי אין אף גוף תקשורת שלא הסתובב השבוע עם הרבה חמאה מרוחה על הראש. "הינו צריכים לדווח על מה שקרה בקפריסין, כי זה אירוע חדשותי ומשמעותי, וצריך למלא אותו במידע, ובמקרה הזה עיקר מקורות הסיקור נסמכים על הצד הישראלי", אומר ביושר ל"גלובס" עיתונאי בכיר באחת מחברות החדשות. "אז מנסים לאזן ולעבור בקפידה על הדיווחים, אבל זה לא פשוט. ברוב פרשות האונס אנחנו מוגבלים לצד אחד: עורכי דין ומשפחות החשודים".

עם זאת, אותו עיתונאי מסכים כי "צריך ללמוד מהטעויות ולדעת איך למסגר, שזו לא 'תקרית בקפריסין' אלא חשד לאונס קבוצתי". לדבריו, אצל אנשי החדשות הגבול בין מה מותר לסקר ומה אסור פחות חד: "יש ויכוח אם במקרה כזה הולכים על כל התמונה או מציגים את הצדדים של כל המשתתפים, ואיפה הגבול. למשל, אם לא מראיינים חשודים כדי לא לפגוע בנאנסת, אז למה מותר לראיין את חיים רמון? הרי הוא הורשע בעבירת מין. מבחינת ארגוני הסיוע, אם חשודים אומרים בחקירה 'היא התחננה לזה', זה אסור לפרסם, כי זה עושה אותה זונה. אבל מה אם זאת גרסתם? ואם אומרים שבכל דבר לוקחים רק את עמדת המתלונן/פרקליטות, אז למה לא להכיל את זה גם על עבירות אחרות?". 

פער נוסף בין התפיסות עולה בשיחה עם כתב שמסקר פרשיות פליליות: "עיתונאים יוצאים מנקודת מבט שהם לא יודעים כלום, ולכן צריך להביא את הצד של כולם. אבל מצפים מאיתנו לסקר את הפרשות האלה מתוך נקודת מוצא. היא צודקת, והוא פושע. כל העמותות אומרות 'אנחנו מאמינות לך', ומצפות שאנחנו ניקח את הגישה הזאת באופן אוטומטי, אבל אני עיתונאי, ובכובע הזה אני לא יכול להגיד 'אני מאמין לך'. כי אני לא מאמין לאף אחד - אני בודק. בתחום הזה יש אינסוף מניפולציות", הוא אומר. 

לדבריו, "גברים לא יכולים לסקר עבירות מין, כי לא משנה מה תעשה - יהיה מה שיגידו. מחפשים כל מילה במקום לטפל במהות - בילדים שחיים פורנו, ואין להם מושג שהם עוברים על החוק. דור שלם שחושב שזה לגיטימי לקיים יחסי מין 12 על אחת. בסוף יש פה בני נוער נורמטיביים שמבצעים אווירה פלילית, וכל זה נובע מהפורנו. התפקיד של התקשורת הוא להציף גם את זה".

"מהרגע שנכנסים לתיאורים ספציפיים, זה פורנו"

אך יש מי שמוכן לבקר את התקשורת בגלוי ואפילו מציע מתודולוגיה: "ברור שחובתנו לדווח, אבל חשוב להפריד מה חשוב ומה לא ובאיזו נימה", אומר אבי משולם, מנכ"ל רדיו תל-אביב, ששימש תקופה ארוכה כעורך הראשי של אתר וואלה.

לדבריו, "מהרגע שנכנסים לתיאורים ספציפיים, זה פורנו. לא רוצה לדעת האם הוא קודם הטיח אותה לרצפה ואחר-כך קרע את חולצתה או הפוך. אין לזה שום חשיבות עיתונאית. זה גם לא מה שימנע את האונס הבא. זה נועד לתת או לתת תוכן ולאפשר לידיעה שלא מחזיקה להחזיק או להביא קוראים, וזה בלתי נסבל. פלילים זה עיסוק בקורבנות. אין בזה שום דבר מבדר או סקסי.

"אני לא מבין מה רלוונטי לדיווח שהצעירים הם לפני צבא, ואיך המונח 'בני טובים' עדיין קיים בתקשורת. יש בני 17 בארץ שלא לפני צבא? יש להם אופציה ללכת לקולג'? יש דברים שברור לי שלא צריך לעשות: לראיין נפגעת אונס, למשל. כי איזה שיפוט יש לה להחליט אם זה טוב לה או לא? ומה זה יעשה לה אחר-כך? אז בשביל מה להיכנס לזה מראש? מה זה תורם?". 

 אבי משולם / צילום: אריק סולטן

העיתונאי ומגיש "הצינור" גיא לרר נוגע בנושאים הקשורים לאונס לא מעט בתוכניתו: "יש לנו חוקים אחרים לטיפול בנפגעת. ראשית, היא תמיד בשליטה עם זכות לצפות מראש ולהטיל וטו - מה שלעולם לא ניתן לאחרים. אנחנו לא נכנסים לפרטים ותיאורים, ושואלים רק אם יש משהו עקרוני להפיק מעבר למקרה הפרטני".

לרר סבור כי ישנה רגרסיה מסוימת בכל הקשור ברגישות לסיקור אונס. "בתקופה האחרונה קרו דברים שגרמו לאנשים לשאול את עצמם האם אנחנו לא מגזימים דווקא בזהירות שאנו נוקטים. מקרה האונס של הילדה בת ה-7 מהשומרון, שבו הייתה התנפלות מוגזמת על אדם שלא היה צריך להתנפל עליו, המקרה של הדס שטייף בבית המשפט והתחקיר המוצדק של 'המקור' על נמרוד ברנע, גרמו לאנשים לשאול האם לא נסחפנו בסיקור ותפסנו צד. אני חושב שלא". 

לרר מודה כי הוא מסקר מתוך אג'נדה: "אני יכול להרשות לעצמי אג'נדה, כי אני לא מדווח חדשות, אז אין לי תלות בעורכי דין. מי שרוצה להביא אינפורמציה אמיתית, מפתח תלות מסוימת במקורות. אני יודע מה זה להיות כתב מדווח שחייב להביא כותרת בעוד שעה, וזה הופך להיות תכלית הכול. מה שקרה בחדשות 12 יכול לקרות גם אצלי. זה מתוך לחץ של זמן. אנחנו מדברים על התקלות, אבל כשמשווים את המצב היום למה שהיה פה לפני 5-10 שנים - אלה עולמות אחרים. אז הנורמה הייתה הקטנה וזלזול בפגיעות מיניות, והמטרידנים עצמם היו בכמה וכמה עמדות בכירות בתקשורת. עברנו שינוי, ולרוב המודעות חלחלה לחלוטין. אז יש טעויות, אבל בפרספקטיבה של עשור, המשוואה צועדת לכיוון חיובי". 

 גיא לרר / צילום: איל יצהר