פרוטקציה במערכת המשפטית כבר אין, אבל ציפוף שורות למען חבריה - יש

אחת הביקורות החריפות והפופולריות שנמתחו לאורך השנים על מערכת המשפט בישראל היא שהיא נגועה בנפוטיזם. שהשופטים מגיעים מאותו "מילייה", ושהם מסדרים איש לרעהו ולבני משפחתו ג'ובים בתוך המערכת. הביקורת הזו בחלקה הגדול כבר אינה רלוונטית לימינו ולא נכונה. בעבר באמת מערכת המשפט הייתה נגועה קשות בנפוטיזם, אבל בעשור האחרון זה נפסק.

בבתי המשפט הייתה נפוצה התופעה שילדיהם של שופטים מתמחים אצל קולגות. דוגמאות להעסקת קרובי משפחה במערכת המשפט לא היו חסרות, גם לא בתפקידים הבכירים ביותר. למשל, אלישבע ברק, אשתו של נשיא בית המשפט העליון לשעבר אהרן ברק, כיהנה כשופטת בבית הדין הארצי לעבודה; דניאלה ביניש, בתה של נשיאת העליון לשעבר דורית ביניש, התמחתה אצל נאוה בן-אור, בעבר מבכירות פרקליטות המדינה; וב-2002 התחוללה סערה ציבורית בשל מינוי אילונה לינדנשטראוס לרשמת בית משפט השלום בצפון, בזמן שאביה, מיכה לינדנשטראוס - שאחר כך היה מבקר המדינה - כיהן כנשיא המחוזי בחיפה. היום לינדנשטראוס היא כבר שופטת בבית המשפט המחוזי בנצרת.

ואולם, בדצמבר 2015 הודיעה הוועדה לבחירת שופטים, בראשות שרת המשפטים לשעבר איילת שקד, כי היא החליטה לקבוע נוהל שלפיו, ככלל, הוועדה לבחירת שופטים לא תמליץ על מינוי מועמד שהוא בן משפחה של שופט. כמו כן, הוחלט כי ילדיהם של שופטי בית המשפט העליון לא יוכלו להיבחר לשפיטה כל עוד הוריהם מכהנים בבית המשפט העליון.

עוד נקבע (וכבר מיושם) כי מועמדותו של קרוב משפחה מדרגה ראשונה ו/או שנייה לשופט מכהן ולתפקיד שיפוטי תיבחן בידי הוועדה לבחירת שופטים כבקשה חריגה, תוך התחשבות בין היתר בגורמים הבאים: זיקתו של התפקיד המיועד למועמד לתפקידו של קרוב המשפחה המועסק במערכת, מיקום גאוגרפי של המשרות וטיב מערכת היחסים בפועל בין הקרובים.

בנוסף, הבחירה בוועדה לבחירת שופטים בקרוב משפחה תהיה ברוב מיוחד של שבעת חברי הוועדה לכל הערכאות השיפוטיות, וקרובי משפחה ימונו רק שלוש שנים אחרי בחירת השופט המכהן.

כן נקבע כי קרובי משפחה לא יכהנו באותו מחוז שיפוט, כדי שלא ישמשו כערכאת ערעור זה של זה. כמו כן, לא יאושרו מינויים אשר יוצרים היררכיה בתפקידים בין קרובי משפחה, כלומר כאשר מוטלת על אחד חובת פיקוח או ביקורת על האחר. לבסוף, כאמור, הוחלט כי לא יוכלו להיבחר לשופטים בנים של שופטי בית המשפט העליון, כל עוד הוריהם מכהנים כשופטים בעליון.

אז הנפוטיזם במערכת המשפט מוגר. אבל המערכת היום היא לא רק נקייה ממינויי קרובי משפחה, אלא גם מגוונת הרבה יותר מאשר בעבר. השופטות והשופטים מגיעים ממקומות שונים בחברה הישראלית. לאחרונה מונו שופטת חרדית ושופטות בנות העדה האתיופית, שופטים רבים הם ערבים, ויש ייצוג הולם לנשים.

גם בית המשפט העליון מורכב משופטים שמגיעים ממקומות שונים ומרקע מגוון. כינוי הגנאי "כנופיית רחביה" שהודבק בעבר לעליון כלל אינו קשור למציאות.

נשיאת בית המשפט העליון, השופטת אסתר חיות, למשל, נולדה במעברת "שביב" (היום שכונת "יד התשעה" בהרצליה) לזוג ניצולי שואה. הוריה התגרשו כשהייתה תינוקת, והיא גדלה בבית סבה וסבתה בשכונת נווה עמל בהרצליה. השופט מני מזוז נולד באי ג'רבה שבתוניסיה. כשהיה בן שנה, עלתה משפחתו לארץ לעיירה נתיבות בדרום. מזוז גדל כילד החמישי מבין תשעה אחים ואחיות. השופט יוסף אלרון (אלפריח) נולד במעברת "מחנה דוד" שבחיפה. הוא הצעיר מבין תשעת ילדיהם של צדיקה ועובדיה, שעלו לישראל ממוסול שבעיראק. איפה הם ואיפה שכונת רחביה?

"לפרקליט בשירות הציבורי אין אינטרס"

ואחרי המילים הטובות, מגיעה הביקורת. גם היום, בשנת 2019, אנחנו נתקלים יותר מדי פעמים בתופעה של ציפוף שורות בתוך מערכת המשפט ובחוסר יכולת של המערכת לקבל ביקורת ולבקר את עצמה ואת חבריה.

אחד הביטויים ל"ציפוף השורות" הוא ההתעקשות של שופטים לדחות בקשות שיפסלו את עצמם מלדון בתיקים במקרים שבהם יש להם לכאורה נגיעה אישית לתיק, לצד הגיבוי שבית המשפט העליון נותן לשופטים בכך שהוא דוחה את רוב הבקשות לפסלות שופטים.

ביטוי לכך ראינו לאחרונה למשל בתיק של יועץ התקשורת, רונן משה, שמואשם במתן שוחד בפרשיית משנה של תיק "ישראל ביתנו". משה ביקש את פסילתו של השופט מרדכי לוי, שדן בעניינו, מאחר שבתו של השופט - פרקליטה בפרקליטות מיסוי וכלכלה כיום - התמחתה במחלקה הכלכלית בפרקליטות המדינה והייתה, במשך זמן קצר מאוד, חלק מהצוות שעסק בתיק "ישראל ביתנו".

על הרקע הזה הגיש משה לשופט לוי שתי בקשות שיפסול את עצמו, אך הוא סירב. גם נשיאת העליון, אסתר חיות, נתנה לשופט גיבוי מלא ודחתה פעמיים ערעורים על החלטתו שלא לפסול את עצמו. חיות נימקה את ההחלטות בכך ש"לפרקליט בשירות הציבורי אין אינטרס אישי ממשי, כלכלי או אחר, בתוצאת ההליך, אף במצב שבו הוא מועסק באותה היחידה שנציגיה מופיעים לפני השופט. קל וחומר מקום שבו הפרקליט מועסק ביחידה אחרת, כבענייננו".

עכשיו, אני לא חושב חלילה שלבתו של לוי יש עניין בתוצאות ההליך. אני גם לא חושב שהתיק הזה יסתיים בהרשעה, או זיכוי, בשל הקשר בין האב השופט לבתו הפרקליטה. אבל מה עם מראית פני הצדק? מדובר בדיני נפשות. בשביל מה המערכת צריכה להיות בסיטואציה כזו? יש די שופטים שבתם לא פרקליטה שנגעה בתיק שיכולים לדון בו. ויש די תיקים שהשופט לוי יכול לדון בהם.

"השופטת הממהרת" זכתה להגנה

גם בפרשייה שכינינו ב"גלובס" פרשיית "השופטת הממהרת" ראינו ביטוי להגנת היתר של המערכת על עצמה. המקרה, שהגיע כתלונה לשולחנו של נציב התלונות על שופטים, אורי שהם, ושנחשף על-ידי חברי מתן ברניר ב"גלובס", נוגע לתיק שהתנהל בפני שופטת בית המשפט השלום בפתל תקוה, ניצה מימון-שעשוע.

לאחר דיון ההוכחות בתיק, הורתה השופטת לצדדים להגיש את סיכומיהם, שרק לאחריהם הייתה אמורה להינתן הכרעת הדין. אלא שמימון-שעשוע לא המתינה לסיכומי הצדדים, והעלתה למערכת "נט המשפט" (המערכת האלקטרונית של בתי המשפט) את פסק דינה המלא, כשהוא חתום, כולל הסכום המדויק שבו חויב הנתבע, יוסף קלימי, ואף את סכום ההוצאות שעליו לשלם.

לאחר שמימון-שעשוע פרסמה את פסק הדין, הגיש קלימי לשופטת בקשה שתפסול את עצמה, אבל היא סירבה לבקשה, בטענה כי "אין בכתיבת הטיוטה לאחר דיון ההוכחות, או בפרסומה שנעשה עקב טעות טכנית, כדי להוות עילת פסלות".

קלימי ערער על ההחלטה לבית המשפט העליון. הנשיאה חיות אומנם קיבלה הפעם את הבקשה ופסלה את מימון-שעשוע מלהמשיך לדון בתיק, אבל התחושה הייתה שחיות עושה זאת כמעט בלית-ברירה, תוך התעלמות מהמשמעות העמוקה של התנהלות כזאת של שופטת.

חיות אומנם כתבה כי "אין זה רצוי ואין זה מקובל כי שופט יורה לבעלי דין לסכם את טענותיהם כדי להתרשם מדבריהם ולהיות פתוח לשכנוע, ובד-בבד יחליט בעניין העומד לדיון על-פי התרשמותו שלו בלבד מחומר הראיות, וללא כל הסתמכות על סיכומי הצדדים".

ואולם כמעט באותה הנשימה, מיהרה חיות לשבח את מימון-שעשוע על חריצותה והסבירה כי "אין ספק בלבי כי השגגה שאירעה בהוצאת המסמך שפורסם טרם הגשת סיכומי מי מהצדדים, אינה אלא טעות אנוש של שופטת יעילה וחרוצה, שביקשה להביא לסיום בהקדם תיק פשוט יחסית שנשמע בפניה ולא לעכבו".

אנחנו לא חושדים, חלילה, שמימון-שעשוע, שהיא באמת שופטת מוערכת, פעלה במזיד. אבל האופן שבו התייחסה חיות אל המקרה הזה, חושף חוסר הפנמה של המשמעות העמוקה של האירוע מבחינת הציבור הרחב. חיות התעלמה מכך שהמקרה חשף תופעה הרבה יותר רחבה, שבה שופטים ושופטות כותבים פסקי דין בתיקים שבפניהם לפני סוף ההליך (רק שברוב המוחלט של המקרים הם לא מעלים אותם למערכת הממוחשבת).

זה טבעי ואנושי שתוך כדי ההליך המשפטי השופטים יגבשו בליבם עמדה באשר לגורל התיק שבפניהם. אבל אסור להם להעלות על הכתב את התוצאה בעיצומו של ההליך, שכן המשמעות של התנהלות כזו היא שאין שום משמעות לשלב הסיכומים, ושההליך המשפטי הוא פגום.