בין בננות לספינות תותחים: גואטמלה הייתה על הכוונת של ארה"ב, ונכנעה

אנחנו חיים בזמנים מעניינים, שבהם כללי ההתנהגות הבינלאומית משתנים. הם מתחילים להזכיר במקרה הרע את שנות ה-30 של המאה ה-20, ובמקרה הטוב את הזמנים שלפני מלחמת העולם הראשונה, או אפילו המאה ה-19.

השינוי הזה נוגע להתנהגותן של מעצמות על כלפי מדינות קטנות, או קטנות יחסית, בסביבתן המיידית. במאה ה-19 קראו להתנהגות הזו "דיפלומטיה של ספינות תותחים".

מעצמה גדולה, או גדולה מאוד, הייתה שולחת אוניית מלחמה אל חופיה של ארץ מעצבנת. האונייה הייתה מצודדת את תותחיה, ויורה או לא יורה. עצם נוכחותה בדרך-כלל הספיקה, מפני שלאנשים בחוף לא היה כל חשק להיות על הכוונת של צי מלחמה מודרני. לפעמים היה צורך לירות, אבל רק לעתים רחוקות היריות התפתחו לכלל מלחמה (ומאחת המלחמות הקטנות ההן התפתח חיל הנחתים של ארה"ב).

מעצמות הימים ההם היו שולחות את ספינת התותחים לצורכי שיטור, או כדי להכריח ממשלות סרבניות לפרוע את חובותיהן, או כדי להשיג יתרונות סחר. לא היה או"ם, לא היו בתי משפט בינלאומיים, לא היו ארגוני סחר רב-צדדיים. איומים היו האמצעי האפקטיבי ביותר בדיפלומטיה הבינלאומית.

לא חזרנו לשם חזרה מלאה, מפני שעדיין יש כללי התנהגות מחייבים. אבל רוסיה, סין וארה"ב - כל אחת בדרכה, על יסוד צרכיה ובנסיבותיה הגיאוגרפיות - עושה בימים האלה שימוש מחושב בשווי ערך של ספינות תותחים, או בספינות תותחים ממש.

נשיא הפיליפינים רודריגו דוטרטה אמר בשבוע שעבר לפרלמנט של ארצו, שאין לפיליפינים ברירה אלא להיכנע לכל תכתיבי סין. זה היה לאחר שאוניית מלחמה סינית נגחה ספינת דיג פיליפינית, ו-22 הדייגים צפו על פני המים במשך שעות לפני שחולצו. סין משתמשת באיומים ובהפחדות כדי לבסס מונופול טריטוריאלי על ים סין הדרומי. זה עובד.

 שני גבולות בדרך לארהב

המשולש הצפוני

ארה"ב אינה תובעת טריטוריות בימים האלה. תאבון ההתפשטות שלה מוצה פחות או יותר בשלהי המאה ה-19. אבל בהנהגת דונלד טראמפ היא דורשת ששכנותיה הדרומיות יהפכו לקבלניות משנה במניעת הגירה לא חוקית אל תחומיה.

צריך להטעים, שההגירה הלא חוקית אינה פרי דמיונו של הנשיא. בתשעת החודשים האחרונים נעצרו כמעט 400 אלף מבקשי מקלט ומסתננים לאורך גבולה הדרומי של ארה"ב. כמעט כולם הגיעו משלוש מדינות במרכז אמריקה, המכונות "המשולש הצפוני". כמעט 240 אלף הגיעו מגואטמלה לבדה. השתיים האחרות הן הונדורס ואל סלוואדור.

ההונדורנים והסלוואדורים צריכים לחצות שתי ארצות בדרכם לגבול ארה"ב: תחילה את גואטמלה ואחר כך את מקסיקו. סבלנותו של טראמפ פקעה בחודש שעבר, והוא דרש ששתיהן, מקסיקו וגואטמלה, ימנעו את נהירת המהגרים דרך שטחיהן. שום חוק בינלאומי אינו מחייב אותן לעשות כן. טראמפ הודיע לממשלותיהן, כי אם לא ייענו לו, הן ייענשו. הוא יטיל מכסים על סחורות שהן מייצאות לארה"ב.

רפובליקות הבננה

המרכיב הגדול ביותר ביצוא הגואטמלי הוא, הפלא ופלא, בננות. סוף סוף גואטמלה נכללה במשך שנים בקטגוריה הלא מחמיאה של "רפובליקות בננה". תאגידי פירות אמריקאיים שלטו בכלכלתה ובפוליטיקה שלה.

גואטמלה היא אחת הארצות העניות ביותר בחצי הכדור המערבי (כמעט שני שלישים של תושביה נמצאים מתחת לקו העוני, הנמוך כשלעצמו). מדד השחיתות של Transparency International מעניק לה את המקום הלפני-אחרון באמריקה הלטינית. היא גם בעלת אחד השיעורים הגבוהים ביותר של רצח יחסית לגודל אוכלוסייתה (גבוה פי ארבעה ויותר מזה של ארה״ב). בשנים האחרונות פוקדת אותה בצורת, וקרסו מחירי הקפה שהיא מייצאת.

התמ״ג הנומינלי של גוואטמלה ב-2017 עמד על 75 מיליארד דולר. תשעה מיליארד מהם הגיעו ממהגרים גואטמליים, חוקיים או לא חוקיים, בארה"ב. טראמפ איים לסגור את הברז הזה, המפרנס עשרות אלפי משפחות בגואטמלה.

על כל צרותיה, ובקשר ישיר איתן, בגואטמלה שורר משבר פוליטי כמעט קבוע. בשנים האחרונות התנהלה בה חקירה בינלאומית מסועפת של שחיתות, שמכוחה נשלח נשיא אחד לבית הסוהר יחד עם סגנו ורוב חברי הקבינט שלו. אף הנשיא הנוכחי חשוד בשחיתות, ולפיכך הוא גירש את התובע הקולומביאני שרצה לחקור אותו.

ההימור הישראלי של ג׳ימי

הנשיא הזה, ג׳ימי מוראלס, התחבב בתחילת השנה על ישראלים, כאשר העביר את שגרירות גואטמלה לירושלים. מבלי לפקפק בכנות חיבתו לישראל, ברור למדי שהוא אחד מרבים, המאמינים שז'יטונים ישראליים יכולים להועיל בקזינו הפוליטי של דונלד טראמפ.

אבל מוראלס גילה בשבוע שעבר, שלטראמפ אין סנטימנטים כלפי איש, בייחוד לא כלפי בעלות ברית ותיקות של ארה"ב. הנשיא בוושינגטון הזהיר את הנשיא בגואטמלה, שבהיעדר התחייבות לעזור בבלימת ההגירה, לא יהיו עוד יחסים מיוחדים בין שתי הארצות. לא עניין אותו כלל שבית המשפט העליון של גואטמלה התערב, ואסר על מוראלס להגיע להסכם כלשהו בלי הסכמת הקונגרס של גואטמלה.

ביום שישי שיגר מוראלס את שר הפנים שלו לוושינגטון, לתוכנית ריאליטי קטנה, שהפיק וביים נשיא ארה״ב בלב הלשכה הסגלגלה. הנשיא דיבר תחילה מן הדסק הנשיאותי הגדול. המצלמות פנו אחר כך אל דסק קטן בהרבה, בפינה, שאליו היו סמוכים שר הפנים הגואטמלי וממלא מקום השר לביטחון פנים של ארה״ב (אין שר קבוע זה שלושה חודשים וחצי). הם חתמו על הסכם, שבו גואטמלה התחייבה כי מתישהו בחודש הבא היא תתחיל להציע מקלט ללא חוקיים החוצים את אדמתה מהונדורס ומאל סלוואדור. בתמורה, ארה״ב תרשה לעובדים זמניים מגואטמלה להגיע לתקופות תעסוקה קצובות, ולחזור הביתה.

לאחר שנחתם ההסכם, השר הגואטמלי קד קידה עמוקה לנשיא, והודה לו. השר האמריקאי גמר את ההלל על נחישותו של הנשיא לפתור את משבר הגבול.

מי רוצה להיקלט?

גואטמלה הקטנה, הענייה המרודה, מחוסרת התשתית ונטולת הניסיון תידרש לקלוט רבבות מרכז-אמריקאים, שאין להם כל עניין להיקלט בה.

מדוע זה יהיה להם עניין? הם נמלטים מפני עוני ואלימות רצחנית בארצותיהם כדי לקבל מקלט בארץ רבת עוני ואלימות רצחנית? מהגרים ממרכז אמריקה משתכרים כמעט 100 דולר ביום בארה״ב. בגואטמלה, במידה שאפשר בכלל למצוא עבודה, השכר היומי עומד על סביבות חמישה דולרים.

אבל גואטמלה מספקת עכשיו כסות משפטית לממשל טראמפ. החוק הבינלאומי מחייב כל ארץ להציע מקלט, או לפחות לשקול אותו, אם עותרים מגיעים אל שעריה. אבל אם יוצע מקלט לעותרים האלה בשתי הארצות שהם צריכים לחצות בדרכם, ארה״ב לא תהיה חייבת לקלוט אותם.

הנשיא טראמפ חוזר ומתפאר כי מאז עלה לשלטון, העולם החיצון למד לכבד את ארה"ב. על פי שיטתו הוא צודק, ולכל ארץ יש הזכות להחליט אם היא רוצה מהגרים או לא. עניין אחר אם היא מוכנה לכבד את שכנותיה, כאשר היא דורשת שהן יכבדו אותה. 

רשימות קודמות ב yoavkarny.com וב https://tinyurl.com/karny-globes

ציוצים (באנגלית) ב twitter.com/YoavKarny