ג'רום פאוול ודונלד טראמפ / צילום: רויטרס - Carlos Barria
רק לפני תשעה חודשים, בטקס הפרידה שלה מתפקיד נגידת בנק ישראל, הכריזה ד"ר קרנית פלוג שהיא "מרגישה קצת כמו משה" - מביטה על הארץ המובטחת אבל לא נכנסת אליה. התקווה שלה, סיפרה פלוג, הייתה שתזכה להתחיל את תהליך ה'נורמליזציה' של המדיניות המוניטרית של בנק ישראל. או בלשון פשוטה יותר, שהיא תהיה זו שתתחיל להעלות את הריבית במשק.
פלוג אמנם לא הצליחה להעלות את הריבית, שעמדה על 0.1% במשך כל כהונתה, אבל ערב עזיבתה בסוף השנה שעברה, אפשר היה לראות את הארץ המובטחת. באותה תקופה, נראה היה שהריבית, ולא רק בישראל, עתידה לנוע בכיוון די ברור: למעלה. בארה"ב, למשל, ההערכות בסתיו שעבר דיברו על כך שהפדרל ריזרב יעלה את הריבית שלוש או ארבע פעמים במהלך השנה הנוכחית.
אבל זה לא מה שקרה. בפועל, הפד לא העלה את הריבית ולו פעם אחת השנה. וגם בנק ישראל, כמובן, הסתפק בהעלאת ריבית צנועה בסוף נובמבר שעבר, לרמה של 0.25%, וזהו בינתיים. הנורמליזציה לא הגיעה.
יותר מזה. עכשיו נראה שאנחנו נמצאים רגע לפני היפוך כיוון. אחרי שלוש שנים שבמהלכן הפד העלה את הריבית לאט ובהדרגה, מחר בערב אמורה ועדת השווקים הפתוחים של הפד לנקוט צעד דרמטי, ולהכריז על הורדת ריבית. לפי ההערכות, מדובר בהורדת ריבית של רבע אחוז, לרף עליון של 2.25%. ההחלטות של הפד משפיעות הרחק מאמריקה, והבנק המרכזי האמריקאי נותן את הטון לבנקים מרכזיים בעולם כולו, כך שבהחלטה הצפויה של הפד אפשר לראות את סופה של תקופה: מחזור העלאות הריבית הנוכחי, שהיה מאוד לא מרשים במונחים היסטוריים, מגיע אל סיומו.
מקדימים תרופה למכה?
למה בעצם הפד אמור להוריד את הריבית? בעדות שלו בקונגרס בתחילת החודש, ובעוד נאום שנשא לפני שבועיים בכנס בפריז, הזכיר יו"ר הפד ג'רום פאוול גורמים המטרידים את הפד, ובהם האי ודאות שיוצרת מלחמת הסחר, וההאטה בצמיחה העולמית. אבל כפי שלא מעט פרשנויות הזכירו בשבועות האחרונים, מהרבה בחינות מצבה של כלכלת ארה"ב לא רע: האבטלה בשפל, המשק האמריקאי לא מפסיק לצמוח (אם כי לאט יותר לאחרונה), וגם המדדים בבורסות רושמים שיאים. זה בוודאי לא מצב של מיתון שבו הפד חייב להתגייס להמריץ את הכלכלה בדחיפות. יש אפילו בכירים בפד עצמו שמסבירים שאין סיבה מיוחדת להוריד ריבית.
אבל מנגד, כפי שמסביר למשל פרשן הפד המוביל, פרופ' טים דואי מאוניברסיטת אורגון, יש תחומים שבהם אפשר לזהות חולשה, כמו למשל ההשקעה של המגזר העסקי, והחשש הוא שהם מעידים על האטה מתקרבת. בנקאים מרכזיים אוהבים להגיד שהם שואפים להיות צעד אחד קדימה. כלומר, להיות יוזמים ולא מגיבים, ולא להיגרר אחרי המצב בשטח. וזה אומר שעדיף לנסות לזהות מראש לאן המשק הולך, ולפעול בהתאם.
בפד מסבירים שעכשיו חשוב במיוחד לפעול מראש. הסיבה היא שכיום, היכולת של הפד להגיב להתפתחויות שליליות מוגבלת מבעבר: אין לו יכולת להוריד ריבית באופן דרסטי בזמן מיתון, פשוט כי הריבית כבר נמוכה גם ככה. ואם זה המצב, עדיף פשוט לא להגיע למיתון. כך הסביר החודש נשיא הבנק המרכזי של ניו יורק, ג'ון וויליאמס, בנאום שעורר לא מעט רעש בשווקים. הוא הסביר בין היתר שעדיף לנקוט 'צעדי מנע' ו'להתחסן' בפני מיתון, והכריז ש"כשעומדת לרשותך כמות מוגבלת של תמריצים, עדיף לפעול מהר ולהוריד את הריבית לאור הסימנים הראשונים של מצוקה כלכלית". ואילו סגן נשיא הפד ריצ'רד קלרידה דיבר על הורדת ריבית בתור 'מדיניות ביטוח' מפני האטה.
ולמי שמחפש עוד לגיטימציה לצעד הצפוי של הפד - גם קודמתו של פאוול בתפקיד, ג'נט ילן, אמרה ביום ראשון השבוע שהיא תומכת בהורדת ריבית מתונה, ומעבר לנימוקים המוכרים כמו הצורך לצאת מסביבת האינפלציה הנמוכה והחולשה הכלכלית בעולם, הסבירה גם שצריך להתחשב בכך שהשווקים כבר מצפים להורדת ריבית - ובצדק.
הפוליטיקה נכנסה למשחק
עד כאן הנימוקים הכלכליים. אבל מי שרוצה עוד סיבה להורדת הריבית יכול למצוא אותה בדברים שאמר נגיד בנק ישראל לשעבר סטנלי פישר, שכיהן כמשנה של ילן בפד, בנאום במרכז הבינתחומי בחודש שעבר. פישר העריך אז שהעלאת הריבית האחרונה, בדצמבר, נבעה מהרצון של בכירי הפד להתנגד ללחצים שהפעיל עליהם נשיא ארה"ב דונלד טראמפ. "היה סיכוי טוב שאם הנשיא היה שותק הפד לא היה מעלה את הריבית בדצמבר. ולמה הם עשו את זה? כי טראמפ אמר בכל מקום שהם לא יכולים להעלות את הריבית", הסביר פישר.
במילים אחרות, המניע מאחורי העלאת הריבית בדצמבר לא היה כלכלי טהור, אלא נבע משיקולים נוספים. בדיעבד, כך הסביר השבוע פרופ' דואי, ייתכן שהעלאת הריבית בדצמבר הייתה טעות - ועכשיו הפד רוצה לתקן את הטעות הזאת באמצעות הורדת הריבית.
האפיזודה הזו ממחישה שצריך להכניס גם את הפוליטיקה למערך השיקולים של הפד. בכירי הפד מספקים שלל נימוקים לרצון שלהם להוריד את הריבית, אבל אי אפשר להתעלם מהעובדה שהנשיא האמריקאי לוחץ עליהם ללא הרף לעשות את זה. ביום שישי הוא הכריז, כלומר צייץ, שהמשק האמריקאי היה צומח יותר אלמלא "המשקל המאוד כבד של העוגן של הפד שכרוך סביב צווארנו". ואתמול הוא שב על אותו המסר, הפעם בלי דימויים מעולם הפשע המאורגן: "הפד העלה ריבית יותר מדי ומוקדם מדי", והבהיר שלדעתו הורדת ריבית מתונה "לא מספיקה".
מלחמת הסחר לא מרפה
בפד מתעקשים שהם לא מושפעים מהלחצים של הבית הלבן, והיו"ר פאוול גם הבהיר שאין בכוונתו לעזוב את תפקידו, גם אם הנשיא ינסה להזיז אותו. אבל כפי שהסבירה ג'יאנה סמיאלק, שמסקרת את הפד ב"ניו יורק טיימס", הלחצים הפומביים של טראמפ בטוויטר הם רק דרך אחת לגרום לפד להוריד ריבית. גם 'האי ודאות' שגורמת לפד להוריד ריבית נובעת בעצם מפעולותיו של טראמפ.
למעשה, האי ודאות הזאת היא תוצאה די מכוונת של מדיניות הבית הלבן, ששומר על חזית פתוחה במלחמת הסחר מול סין ומאותת מדי פעם על נכונותו לפתוח חזיתות נוספות. יכול להיות שטראמפ ירצה להציג הישג מול סין לקראת הבחירות לנשיאות ב-2020, שכבר מסתמנות באופק, אבל באותה מידה יכול להיות שטראמפ ירצה לנצל את מלחמת הסחר על מנת להלהיב את בוחריו. ואם זה אכן יהיה המצב, הרי שהורדת הריבית של הפד בעצם תרכך את המחיר הכלכלי של הקו הלוחמני של טראמפ, וגם תאפשר לו להמשיך בו.
הפד בראשותו של פאוול מצוי בשנה האחרונה בתהליך רשמי של חשיבה מחדש על המדיניות שלו ועל המודלים שלו, וגם קיים כנסים בנושא. פאוול עצמו גם הודה בעדות שלו בקונגרס החודש שהנחות היסוד שלו ושל עמיתיו לגבי הקשר בין שיעור האבטלה לאינפלציה לא עמדו במבחן המציאות בשנים האחרונות. בעדות שלו, פאוול הזכיר את העובדה שמשכורות העובדים לא רשמו התאוששות מרשימה אחרי המשבר הפיננסי - הודאה מפתיעה מכיוון יו"ר הפד, ועוד סיבה לשמור על ריבית נמוכה. הבעיה היא שלנוכח מערכת היחסים הסבוכה בין טראמפ לפד, קשה לדעת אם לקבל את דבריו של פאוול כפשוטם: האם הם מסמלים תהליך של חשיבה מחדש בבנק המרכזי, או שמדובר גם בנימוק שנועד להצדיק את יישור הקו עם הלחצים הפוליטיים של טראמפ. הצל הזה ימשיך כנראה לרחף מעל ההחלטות של הפד.