כתר ספרים | פיצ'ר

ככל שאתה מזדקן, חשוב לך יותר להישאר בחיים

האם יכולה לקום בימינו רוזה לוקסמבורג חדשה, שתקריב את חייה למען אידיאל • מה התעלול שמעוללת נפולי לכל הסופרים שצומחים בה, ובהם דומניקו סטרנונה • ולמה נמכרו 28 מיליון עותקים מהעלילות של גיום מוסו, אם הן כל כך מופרכות

ספרים / צילום: איל יצהר, גלובס
ספרים / צילום: איל יצהר, גלובס

רוזה האדומה, קייט אוונס, הוצאת פרדס, עמ' 216 

האם בימינו עדיין יש צורך במהפכות? ואם כן, האם יש מי שתחליט להקדיש את חייה, שלא לומר להקריב אותם, לוותר על הקמת משפחה ולשבת בכלא - על מנת לחולל אותן?

רוזה לוקסמבורג נולדה ב-1871. כשהייתה בת 10, האנטישמיות רווחה בוורשה והמשטרה החשאית עודדה פוגרומים. התודעה הפוליטית שלה התפתחה מגיל צעיר, ולמרות שבתחילה הסתירה זאת מהוריה, בסופו של דבר לא הייתה לה ברירה אלא ‘לצאת מהארון' הקומוניסטי. בהמשך עשתה דוקטורט על ההתפתחות התעשייתית של פולין, והפכה לדוקטור למשפט ציבורי וכלכלה. היא גם ניהלה זוגיות, לא מקובלת באותה תקופה, עם אדם בשם ליאו יוגיכס, ואז נישאה בחתונה פיקטיבית כדי לקבל אזרחות גרמנית, ולפעול למען קידום הסוציאליזם בגרמניה. היא נאמה נאומים, חיברה מאמרים וגם ספרים, ועשתה הכול - באמת הכול - כדי להפיץ את הרעיונות שהיא מאמינה בהם. נדמה שאפילו מנהיגי התקופה היו פחות מחויבים ממנה.

את הספר כתבה ואיירה הפעילה החברתית קייט אוונס, שבחרה את המילים שלה בקפידה על מנת לדייק במשמעותן הפוליטית. היא משלבת בעלילה אמירות שטוענות שהקפיטליזם חייב להיכשל, באופן שנראה מעט מגוחך, טוענת באופן פשטני שהתיאוריה של לוקסמבורג מ-1898 חזתה את משבר האשראי של 2008, וגם מרשה לעצמה להתפרץ לעלילה, ולשאול מה מכל מה שלוקסמבורג האמינה בו, נכון גם היום. היא עושה זאת רק כדי שתוכל לענות: הבסיס. "העושר של מעמד הצרכנים", שלא היה לפני 100 שנה, "עדיין נגזר מהקפיטליזם, מה'צמיחה' הכלכלית" (עמ' 101).

אפשר להתווכח, אבל אוונס צודקת בדבר אחד לפחות: המורשת של לוקסמבורג, שנרצחה בהיותה בת 49, צועדת עימנו עד היום, למרות שהקפיטליזם השתלט לגמרי על העולם.

שורה לזכור. "מוטב להיות בעל חלומות, מאשר להרוס חלומות של אחרים" (עמ' 82).

שורה תחתונה. איפה ישנן עוד נשים כמו האישה ההיא.

תעלול, דומניקו סטרנונה, הוצאת כתר, עמ' 264

בשנים האחרונות הפכה נפולי לגיבורה משמעותית בספרים האיטלקיים, כאילו פרץ של כישרון גולש במורדות הספרותיים, כמו הלבה של הר הווזוב הסמוך. ועל אף שבין הדפים נשזרים כל צדדיה של העיר, גם אלה הפחות יפים, מעמדה רק הולך ומתחזק.

הפעם, ב'תעלול' של דומניקו סטרנונה, אנחנו פוגשים את המאייר הזקן דניאלה מלריקו, ונכדו מריו בן הארבע. כבן נפולי, דניאלה מעיד על עצמו שהייעוד שלו היה להפוך לרוצח מטעם הקאמורה, המאפיה המקומית, או מקסימום להיות פועל קשה יום. אלא שהוא נלחם בכל זה, הפך לאמן, התפרנס מכישרונו, ‘נחלץ' בזכותו מהעיר שתיעב, ואף יצא בעזרתו לפנסיה. עכשיו הוא נקרא להשגיח במשך ארבעה ימים על נכד בן ארבע שהוא בקושי מכיר, ילד חכם ובוגר לגילו. לפי סטרנונה, זה לא אומר דבר על עתידו: לכל ילד יש פוטנציאל דחוס שמחכה להתפתח, אלא שבמהלך ההתבגרות אנחנו מנטרלים חלקים גדולים מעצמנו למען הנוחות, ואז קוראים לזה גורל. בעצם, פעמים רבות אנחנו 'מטשטשים' או אף ‘מחסלים' את עצמנו במו ידינו.

בסיפור הזה הכול מתערבב. למשל, רוחות הרפאים שדניאלה 'פוגש' בבית ילדותו, עם רוחות הרפאים שהוא צריך לאייר עבור ספר של הנרי ג'יימס. או ההתמודדות שלו ושל הנכד עם העידן הדיגיטלי העכשווי, שבה הם נכשלים - אחד מפני שהוא עדיין קטן מדי, והשני מכיוון שזה כבר מאוחר. בכלל, שניהם קצת חסרי ישע, מתקשים להודות במגבלותיהם, ולא מתאימים לסביבה שבה הם חיים. בנוסף, כל אחד מהם עיצבן אותי לפחות פעם אחת, אם לא יותר, במהלך הקריאה, אבל לגבי שניהם יש לנקוט במידת הרחמים.

שורה לזכור. "ככל שאתה מזדקן, חשוב לך יותר להישאר בחיים" (עמ' 9).

שורה תחתונה. תעלול ספרותי מוצלח.

מסע אל החיים, גיום מוסו, הוצאת כנרת זמורה ביתן, עמ' 286 

בפעם האחרונה שהתלוננתי בפני בן זוגי על המופרכות בעלילות שרוקח גיום מוסו, הוא שאל בפשטות: אז למה את קוראת את הספרים שלו. זו בהחלט שאלה רלבנטית, בהתחשב בכך שמדובר בספר הרביעי בפחות משלוש שנים. אז למה, באמת? בוודאי לא משום שיש בהם עומק מיוחד. אולי מכיוון שהם מספקים הנאה (כאמור, לעתים נטולת היגיון) באמצע החיים. אגב, אני לא לבד: ספריו של מוסו נמכרו בכ-28 מיליון עותקים.

העלילה הנוכחית ממוקמת במנהטן ובסטטן איילנד. נתן, בנה של מנקת בתים, הוא עורך דין מצליח ועשיר, יחסית, אחד הקילרים הגדולים. אלא שבחיי המשפחה שלו הוא כישלון גמור: אשתו (שבאה מבית עשיר מאוד, הוריה היו המעסיקים של אמו) ובתו עזבו אותו, ועברו לצד השני של היבשת. יום אחד הוא נתקל ברופא שרומז לו שיש אנשים שיכולים לחזות מוות של אנשים אחרים (זה לא מופרך, זה רק מצריך מוכנות של הקורא לקצת פנטזיה). כאדם רציונלי, הוא מתקשה להאמין בכך, ומצד שני מתחיל לפתח תלות ברופא ובקשר עמו. מכאן מתמלא הספר בעלילות מתח קטנות, ובמחשבות קיומיות כמו "כל הימים הולכים אל המוות, וביום האחרון מגיעים אליו" (מצטט את הפילוסוף מישל דה מונטן).

המופרכות מגיעה ברגעים הקטנים - המזכירה הרפואית שמגלה לאדם זר היכן נמצא הרופא שהוא מחפש, וגם נותנת את כתובתו המדויקת; הצמיד שחשוב לעלילה, ומתגלה באורח פלא דווקא בבית הנופש בהרים שבו נמצאות הדמויות; וגם הנכונות של נתן לקחת על עצמו אשמה בתאונת פגע וברח, רק כדי להציל את אביה השנוא של אשתו. כאמור, אפשר ‘לכבות' את המוח ו'להחליק' על זה למוסו, ואפשר גם להחליט שזה המפגש האחרון עמו.

שורה לזכור. "הבעיה עם המוות: הוא מעורר בך שאלות קיומיות כשכבר מאוחר מדי" (עמ' 149).

שורה תחתונה. בשתי מילים: מספיק ודי. בארבע: טוב, נחליט בספר הבא.