חולצה זולה והיא עולה: המחיר האקולוגי של ההתמכרות לבגדים

השבוע צוין ברחבי העולם "יום החריגה" - היום שבו האנושות מכלה את מלאי המשאבים אותם מייצר כדור הארץ באופן טבעי במשך שנה. ב-2019 יום החריגה חל מוקדם מהצפוי, לאחר שכילינו משאבים של שנה שלמה בתוך שבעה חודשים בלבד.

חוקרים מזהירים כי לבני האדם יש פחות מ-11 שנים לעצור את ההתחממות הגלובלית, לפני שנתמודד עם אסונות סביבתיים עצומים. לשם כך עלינו להפחית את פליטת גזי החממה של התעשיות המזהמות, מה שדורש שינוי לא רק בהרגלים, אלא גם בעולם העסקים.

אחת התעשיות שנדרשות לשינוי מקיף היא תעשיית האופנה. היא אחראית ל-10% מכלל פליטת גזי החממה בעולם, צורכת 20% מכמות המים העולמית, והיא המקור המזהם השני בגודלו של מים מתוקים בעולם. תהליך הייצור של אותו ג'ינס שנח בארון ונלבש פעמים בודדות, מפיק כמות גזי חממה שמקבילה לנסיעה של יותר מ-120 קילומטר. ייצור של חולצת כותנה מצריך 2,700 ליטר מים - כמות ששותה אדם בשנתיים וחצי.

ב-15 השנים האחרונות, לפי נתונים של האו"ם, תעשיית האופנה הכפילה את עצמה. אם המגמה הזו תמשיך, התעשייה צפויה לגדול ב-400% עד שנת 2050. מעבר לגידול המהיר, ענף האופנה עבר שינוי מטריד. התחום צומח על בסיס "אופנה מהירה" - פריטי לבוש זולים ובעלי אורח חיים קצר, שמגיעים במהירות ממסלול הדוגמנות לחנויות.

בתי האופנה עברו ממכירה איטית של שתי קולקציות בשנה לשיווק של 52 עונות, ומותגים רבים מתגאים בכך שתחלופת הקולקציות בחנויות שלהם היא כמעט יומית. כדי לתחזק שרשרת ייצור מהירה וזולה, ייצור בתי האופנה הועתק למדינות מתפתחות במזרח הרחוק בהן בנגלדש וסין. במקומות האלה הרגולציה נמוכה, כוח-האדם זול, והאימפקט האקולוגי של תהליך הייצור מתרחק מעיניו של הצרכן המערבי. כ-97% מהבגדים הנמכרים בארה"ב מיוצרים במדינות העולם השלישי, לעומת אחוזים בודדים בשנות ה-60. בבנגלדש, למשל, פועלים כ-5,000 מפעלי טקסטיל, בהם משתכרים הפועלים בדולרים בודדים ליום.

לחולצה זולה שעולה 30 שקל יש מחיר אקולוגי כבד. תהליך הייצור של פריטי האופנה המהירה מוביל לבירוא יערות, שימוש מסיבי במים ובקוטלי חרקים עבור גידול הכותנה או בנפט עבור יצירת פוליאסטר. לשם צביעת הבדים נעשה שימוש במים מתוקים ונוצרים תוצרי לוואי רוויי כימיקלים הנשפכים לנהרות. המפעלים עצמם צורכים כמויות חשמל ואנרגיה אדירות ופולטים לאוויר גזי חממה בהיקף גדול.

בתום הייצור מתחיל מסע שינוע הבגדים בין יבשות שונות. עד שהבגד מגיע לחנות, נוספות לתהליך עוד טונות רבות של פליטת גזי חממה. לפי האו"ם, תעשיית האופנה פולטת 1.2 מיליארד טון של גזי חממה בשנה - יותר מתעשיית התעופה או שינוע הסחורות הימי. חוקרים מעריכים כי עד 2050, פליטת גזי החממה של תעשיית האופנה תהיה רבע מכלל פליטות גזי החממה בכדור הארץ. כדי לאפשר את קצב הייצור המהיר והוזלת עלויות, נעשה שימוש רב בבדים סינטטיים דוגמת הפוליאסטר - סוג של פלסטיק שמיוצר מנפט שאינו מתכלה ופולט גזי חממה. בשנת 2015 ייצור הפוליאסטר עבור תעשיית האופנה פלט לאוויר 706 מיליארד קילו של גזי חממה - כמות ששווה לכמות זיהום האוויר של 185 תחנות כוח מבוססות פחם. המחיר האקולוגי על ייצור פרטי הלבוש שלנו, אם כן, גבוה בהרבה מאשר המחיר אותו אנחנו משלמים בקופת החנות.

שינויים בהרגלי הצריכה

העובדה שהמותגים מתבססים על ייצור זול, שינתה גם את הרגלי הצריכה. לפי מקינזי, בשנת 2014 הצרכן הממוצע רכש 60% יותר בגדים מאשר בשנת 2000, אבל אורך החיים של כל פריט בארון שלנו נחתך בחצי. כשחולצה נמכרת לפעמים במחיר נמוך משל קילו ענבים, הצרכנים משליכים אל הפח בגדים בתום שימוש קצר. לפי האו"ם, בכל שנייה משאית מלאה בפרטי לבוש נזרקת למזבלה או נשלחת לשריפה. בארה"ב לבדה, 1.7 מיליון טון של בגדים מגיעים למזבלות מדי שנה. ומה עולה בגורלם של פרטי לבוש שבתי האופנה לא מצליחים למכור? חלק מבתי האופנה מעדיפים לשרוף את הפריטים הנותרים ולא להוריד מחירים, במטרה לשמור על המוניטין.

לפי דוח של מכון המחקר ברוקינגס לכלכלה גלובלית וצמיחה, עד שנת 2030 יהיו בעולם 5.4 מיליארד אנשים במעמד הביניים, לעומת 3 מיליארד בשנת 2015. בהתאמה, יעלה הביקוש לבגדים ולסחורות אחרות המגדירות אורח חיים של הכנסה בינונית.

לפי מומחי אופנה ובהם סטלה מקרטני, המחאה העולמית נגד תעשיית וייצור הפלסטיק עומדת להגיע גם לבתי האופנה. בדומה לזארה, שהכריזה בשבוע שעבר כי עד שנת 2025 תעבור לשימוש בבדים ברי-קיימא בלבד, מותגי אופנה מהירה ברחבי העולם מרגישים את המחאה ברחוב וחוששים שהיא לא תעצור בדלת הכניסה לחנויות. בכירי התעשייה מבינים שאותן שאלות שעולות כלפי תעשיית הבשר ותעשיית הפלסטיק, עומדות להגיע גם לבתי האופנה.

זאת לא רק תחושת בטן. חברות האופנה עושות מחקרים ומגיעות לתוצאות. נכון, הציבור קונה יותר בגדים זולים, אבל ב-2018 רק שליש מהצרכנים קנו בגדים פעם בחודש, ואילו מספר הצרכנים שרכשו בגד פעם בשלושה חודשים עלה לכ-67%, לפי נתונים של חברת המחקר מינטל.

לפי המחקר, כמעט חצי מהצרכנים מעדיפים לקנות בגדים מחברות שמנסות להוריד את הפגיעה בסביבה, והמספר עולה ל-60% כשמדברים עם צרכנים מתחת לגיל 24. הציבור מביע עניין רב יותר בתהליך הייצור ובשאלות מוסריות, ולא מסתפק רק במבט החטוף במראה - רגע לפני הסלפי. לפי אתר האופנה ליסט, בשנת 2018 נרשמה עלייה של 47% בחיפושי קונים אחר מוצרים אתיים, בהם כותנה אורגנית ועור טבעוני. בנוסף, מותגים ברי-קיימא הגיעו לרשימת המותגים הפופולריים ברשימות החיפוש, ואחוז התיוגים של מותגים כאלה באינסטגרם עלה.

גם הממשלות מתחילות לבחון את שוק האופנה; באנגליה הועלו הצעות על מיסוי ירוק על מוצרי אופנה, בשיתוף-פעולה חוצה מפלגות. המיסוי הזה, לפי הצעת החוק, אמור להגיע לקרן שכספיה ישמשו ליוזמות בתחום המיחזור והקיימות. הצעת חוק נוספת ביקשה לאסור על בתי האופנה לשרוף בסוף העונה את הפריטים שלא הצליחו למכור, וכן להקנות הטבות מס לפיתוח אופנה בת-קיימא. בנוסף, האו"ם הקים במרץ האחרון גוף בשם "הברית לאופנה ברת-קיימא" כדי לעודד ממשלות, ארגונים ועסקים לשנות כיוון ולדחוף את התעשייה לצמצום הנזק הסביבתי.

מודלים חדשים של שימוש

כיצד מתמודדים עם צרכן האופנה החדש, שמבקש למלא את הארון בזול, אך מביע עניין באימפקט האקולוגי? לפי מקינזי, ספקי ביגוד החלו לבחון אפשרויות לפיתוח סטנדרטים ופרקטיקות עיצוביות ומוצריות שיהפכו את הבגדים לשמישים יותר לאורך זמן או ברי-מיחזור.

עוד לפי מקינזי, תחומי המכירה מחדש, תיקון והשכרה של אופנה, צפויים לצמוח מהר יותר מתעשיית האופנה המהירה בעשור הקרוב. חברות חדשות וסטארט-אפים בתחום יקומו, ואף צפויים לצמוח כמה יוניקורנים בתחום. בהתאם לכך אנו עתידים לראות את בתי האופנה הגדולים מיישמים מודלים שונים של בעלות על בגדים. לפי חברת הייעוץ העולמית BCG, חברות אופנה שהתחילו לפעול בצורה ידידותית יותר לסביבה, צפויות להעלות את הרווחיות שלהן עד 2% ברוטו עד 2030. במצב שבו העסקים ימשיכו כרגיל, הרווחים ברוטו צפויים לרדת בעד 4%.

שוק האופנה המקיימת פתוח לחידושים והופך להיות תחרותי ביותר עבור יזמים רבים. לפי קרנצ'בייס, יש 1,260 סטארט-אפים בתחום של אופנה ברת-קיימא שגייסו סכום כולל של 630 מיליון דולר. מדובר ב-1,860 משקיעים וקרנות הון סיכון בעולם שפותחים את הארנק כדי להשקיע ביוזמות שונות - משילוב טכנולוגיית בלוקצ'יין לשיפור וניהול שרשרת הייצור, המצאת סיבים פחות מזהמים ושימוש בחומרים חדשניים מבוססים פלסטיק ממוחזר, קליפות פירות ואצות ים.

סטארט-אפים בתחום האופנה זוכים לאהדה בציבור. דוגמה לכך היא הסטארט-אפ Allbirds שכבש במהירות את עמק הסיליקון. שחקן הכדורגל הניוזילנדי טים בראון החל בגיוס המונים כדי לייצר נעליים בנות-קיימא מצמר, אקליפטוס ובמבוק, ובחמישה ימים גרף מימון המונים בשווי 120 אלף דולר והקים את אחת החברות הכי פופולריות בשוק.

החברה הטרנדית גדלה ובתוך זמן קצר הפכה לחברת יוניקורן בשווי של 1.4 מיליארד דולר. כשלא מעט סלבריטאי הוליווד ואף ברק אובמה נועלים אותה - לא פלא שמגזין "טיים" בחר בה כ"נעל הנוחה בעולם". החברה עומדת בסטנדרטים חמורים של איכות הסביבה, מייצרת את הנעלים עם תביעת הרגל הפחמנית הנמוכה ביותר ומסוגלת למחזר כ-99% מהכימיקלים הנדרשים בתהליכי הייצור.

"תעשיית האופנה הישראלית הן איש מת מהלך"

לפי ארגון ה-OECD, הישראלי הממוצע הוא משיאני יצרני האשפה, עם 1.7 קילו אשפה ביום, ולפי נתוני המשרד להגנת הסביבה, כמות זו גדלה ב-2% לשנה. מתוך סך הזבל שאנו מייצרים, ביגוד וטקסטיל הם כ-5%, כמו הכמות של הזבל בענף הבניין. הליך מיחזור הבגדים יקר ודורש את פירוק הבגד למרכיביו ולעתים אף את הפרדת סיבי הבד עצמו ושזירתם מחדש. עקב כך, כמות הולכת וגדלה של בגדים נזרקים למזבלות ומזהמים את הסביבה.

ההשפעה על ישראל לא מסתכמת בכמות הפסולת. תעשיית האופנה המהירה והעברת פסי הייצור למזרח פגעה אנושות בתעשיית הטקסטיל המקומית. לפי נתוני משרד הכלכלה, משנת 2005 ועד שנת 2017 ירד מספר המועסקים בענף הטקסטיל בכ-42%, ונכון לשנת 2017 קצב הפיטורים בענף הוא כ-5% בשנה.

סיבה נוספת לפגיעה בענף הטקסטיל המקומי היא הטיסות הזולות לחו"ל, המשלבות מסעות שופינג מסיביים ברשתות כמו פריימרק. כשעליבאבא הסינית מוכרת זוג גרביים בפחות מדולר, הישראלים קונים. הגידול המשמעותי בתחום הסחר המקוון מעלה גם הוא את המחיר הסביבתי של כל פריט ביגוד.

"העולם הולך לאחד משני כיוונים: אופנה מהירה במודל כלכלי ממוקד עלויות - הקונים יודעים שהם קונים בגד לפעם פעמיים, אולי אפילו רק כדי לצלם לפייסבוק לפעם אחת ולזרוק. הצד השני הוא האופנה האיטית שנסמכת על הסכמת הצרכנים לשלם פרמיית איכות; יש מותגי על שאנשים מוכנים לשלם בהם יותר כסף על בגדים איכותיים, אפילו מחיר לא סביר", אומר פרופ' ניראון חשאי, יו"ר תוכניות ה-MBA במרכז הבינתחומי הרצליה.

לדבריו, "הבעיה של החברות הישראליות היא שהן תקועות באמצע. הן לא מספיק גדולות וטובות כדי לעשות את האופנה המהירה מבחינת הכמויות והמהירות. הן לא יעילות כמו זארה, ובטח שלא הצמיחו מותגי-על. ומצד שני - הן הגיעו מאוחר למסיבת האונליין, והן לא מצליחות בזה ממש, אולי מלבד עדיקה, ולא בטוח שגם זה יחזיק לנצח. הישראלים לא מסכימים לשלם פרמיה של איכות לחברות האלה. אני חושב שחברות האופנה בארץ הן איש מת מהלך. הן עושות דברים לאט מדי ומעט מדי. מה יקרה כשאמזון יוטמעו כאן? הן יהיו בבעיה יותר גדולה. אין שום דבר שהן טובות בו יותר ממישהו אחר. סידור החנויות שלהם לא השתנה הרבה משנות ה-80'".

בניגוד לישראל, מדינות אחרות מטילות מסים על פרטי טקסטיל מוגמרים. האיחוד האירופי מטיל מס של 12%, בארה"ב מוטל מכס על מרבית המוצרים שיכול להגיע ל-42%, ובדרום קוריאה על הרוב המוחלט של המוצרים מוטל מכס של 13%. אצלנו, בשנת 2017 הופחתו המסים על יבוא טקסטיל ל-0%. לתעשייה מקומית קשה לשרוד כשהרגולטור מפנה עורף.

לדברי פרופ' חשאי, "עלויות הייצור בארץ גבוהות משמעותית מאשר במדינות המזרח. אני לא מאמין שהטלת מכסים תעזור לתעשייה שעוד נותרה בארץ. כן צריך לחשוב מה עושים בצורה יצירתית. אפשר להצליח אם יפתחו נישות של חומרים מיוחדים ויטמיעו טכנולוגיות חדשניות. אם יש חולצה שלא צריכה תופרות אלא נתפרת אוטומטית באמצעות מכונה - לא צריך לשלוח למזרח. טכנולוגיות כאלה לאוטומציה של בגדים מחזירות עכשיו שלבי ייצור לאירופה. אם יבואו ויגידו: אנחנו רוצים לעודד ייצור של מוצרים חדשניים ועיצובים באלמנטים אוטומטיים ולתת על זה הקלות מס - זה מקום שיש בו היגיון קדימה. מגזר הטקסטיל היה מגזר שתמיד היה מוגן בפני הורדת מכסים בין המדינות, וזה אבד. היום לא סופרים מספיק את התעשייה הזו, שבמקומות אחרים בעולם היא יותר חזקה".

מיטל פלג-מזרחי, כלכלנית, אקטיביסטית וחוקרת צדק אקלימי, מוסיפה כי "בישראל יש תעשייה של אופנה מהירה, ויש חנויות מעצבים קטנות. כל השוק נפגע, אבל המעצבים המקומיים נפגעים יותר. הפסדים שקסטרו יכולה להרשות לעצמה - עסקים קטנים כמו מעצבים - לא".

לדבריה, "21% מהבגדים שלנו - אנחנו גם לא נלבש לעולם. זה עניין תרבותי - בין אם זה הכיף של להזמין מאסוס או חופשה בחו"ל שתמיד כוללת רכישה של בגדים זולים במשקל. אנחנו קונים, לא לובשים, ואז אנחנו תורמים; שמים את הבגדים במכולה וחושבים שתרמנו לנזקקים. אבל לרוב הבגדים האלה נארזים ומגיעים לאפריקה בצרורות ענק, שם הם נמכרים במחירי רצפה ושוברים את הכלכלה המקומית".

איך אנחנו צריכים להתנהל?

"ברמת הממשלה - המחיר של הבגדים שאנחנו קונים ברשת מכל מיני מדינות שהן לא ישראל, צריך לגלם בתוכו גם את המחיר הסביבתי, את עלויות השינוע והייצור, וזה לא קורה כרגע. צריך לייצר נוסחה שמגלמת את המחיר הפחמני. התעשייה המקומית צריכה תמיכה, נכון לעכשיו היא לא יכולה לעמוד על הרגליים ולהתחרות בתאגידים".