ביום שרציתי להירגע

מכירים את הרגע הזה שאחרי הורדת עיתון? לא מכירים? אז זה רגע כזה שהעומס שרבץ על הכתפיים מתחיל להתמוסס, כמו סוכר שמפזרים על אשכולית חצויה. והדבר שהכי בא לעשות זה לפצות את עצמך על שבועות ארוכים של מאמץ מרוכז באיזשהו קסם שיפיג את המתח שהתיז את עצמו מכל מולקולה בגוף. לפי דעתי זה רעיון לסטארט-אפ, לפתח את הפטנט הזה. אבל עד שזה יקרה הלכתי על הפתרון הבנאלי: עיסוי רקמות עמוק.

ואני פוגשת אותה שם בשישי בבוקר. שתינו יושבות עטויות בחלוקים הלבנים, ממתינות לתור שלנו. הנייד שלי מאופסן עמוק בתיק, נעול בלוקר, אבל שלה עירני מאוד - לא מרפה.

היא בדיוק באמצע איזו עסקה גדולה, רוצה לקנות בית. במקביל היא עובדת על פרזנטציה עסקית חשובה, יש לה כנס גדול להרים בחו"ל, וחוץ מזה היא צריכה לדאוג שהמטפלת תגיע בזמן לשמור על הילדים, ובין לבין היא גם עוברת טיפולים רפואיים אינטנסיביים.

וככה, בין שיחה לשיחה, היא מורידה הוראות, קוראת מיילים, מנחיתה וואטסאפים, מתפעלת את כל מי שרק אפשר מסביבה.

פתאום היא קולטת שבעל הבית כבר לא מתלהב למכור לה את הדירה, הוא מודיע לה שימשיכו את הדיאלוג אחרי שיחזור מחופשה.

- 'מתי אתה נוסע?', היא לא מרפה.

- 'מחר', הוא שמח להשיג לעצמו קצת זמן למחשבה נוספת.

- 'אין מצב', היא מודיעה. 'אתה תיסע אחרי שנסיים'.

- 'כבר הזמנתי כרטיסים', הוא אומר לה בהקלה של מי שהצליח למלט עצמו מהסד.

- 'אל תדאג, אני אשנה לך את מועד הטיסה למחרתיים. קודם נסגור', נעצה אותו.

והיא מתקשרת למי שצריך בחברת התעופה כדי להזיז להוא את הטיסה כדי שיתפנה לסגור איתה עסקה קודם, ועוצרת רק כדי לתדרך בשיחת ועידה את עורכי הדין שמלווים את העסקה לעשות מה שצריך.
בינתיים היא מעלה פוסט לפייסבוק, רק כדי להתעצבן חצי שעה אחרי, שלא הגיבו לה מספיק. ובזה היא משקיעה את אותה תשומת לב כמו בעסקה הגדולה שעל הפרק, בזמן שהיא דוחקת ברופא לפגוש אותה כדי להקדים טיפול רפואי.

והיא ממשיכה בטורים גבוהים, מלהטטת בין האירועים שהיא מחוללת, בלי לאבד פוקוס. ועם כל חלון חדש שהיא פותחת, אני הולכת ומצטנפת יותר ויותר. בתוך ערימת ההתרחשויות הזו אין עלילה מרכזית, רק אוסף עלילות משנה שהולכות ומסתעפות. בקושי הצלחתי לעקוב אחרי הלופים. ואת כל זה היא עושה בזמן שאני מנסה לארגן את היום הרגוע שלי. ניסיתי לארוב למתח האצור בתוכי, ולשדל אותו לצאת. עכשיו, כשמהומת חייה נפרשת לפניי, אני מרגישה מוצפת תחת השיטפון שלה, וכבר כל כך מתגעגעת לעומס שלי.

ופתאום הבנתי. האנשים האלה שבאים בפס רחב לא נבהלים מהצפה. הצפה היא גודש שלא ניתן להכיל אותו, אבל אצלם המְכָל המנטלי עצום. וזה הדבר שעושה הבדל: גודל המכל.

מצד שני, תנסו לגרום לאותה מנהלת אקסטטית עם קשב מפוצל לחזור לאנשים בצורה מסודרת במיילים, או להתעמק בדבר אחד. אין מצב.

'אני לא הייתי יכולה לעשות מה שאת עושה', היא אומרת לי, 'לא הייתי מסוגלת בשום דרך להושיב את עצמי ולהתרכז כמוך בעיתון מבוקר עד ערב'.

מה שמזכיר לי שאני באמת צריכה דחוף להתרכז ולכתוב. הנה עכשיו, למשל, כדי להיות מסוגלת לשבת ולעשות את זה, אני צריכה קודם לנקז החוצה מהמחשבות את כל ערימת המטלות שמציפות את התודעה. אני יודעת שצריך לעשות משהו כדי להגיע לריכוז - אז אין לי ברירה אלא להכניס את כל הרעש לתוך מגירה, ולסגור מהר.
זו מגירה מנטלית שאני משלמת לה מס קטן כדי שתשמרטף את המחשבות על כל הדברים שאני צריכה לעשות עכשיו.

כשהייתי בת 8 גיליתי את היומן האדום, זה שעד היום אני מאווררת לתוכו את פיסות המחשבות, מנסה ללכוד אותן בעודן תועות במוחי לנרטיב מאורגן שמוביל לאנשהו.

הרשימות משמשות עד היום בית קיבול שלתוכו אני מתעלת רעשים. ומשעה שהם שם, כתמי דיו שנספגים בנייר - הם כבר לא מתרוצצים בראש ותופסים נדל"ן יקר. הכתיבה היא, לא פעם, פתח ניקוז למניעת הצפה. ומה הם כל מנגנוני ההגנה שלנו אם לא פיגומים נפשיים? בלעדיהם אנרגיה רגשית עודפת מציפה והופכת לחרדה.

השבוע ניגשו אליי כמה נשים בסיומו של אירוע חברתי. הן סיפרו לי כמה הן אוהבות לקרוא את 'ליידי גלובס', וכמה הנשים שמופיעות במגזין הן 'פשוט מדהימות, גדולות מהחיים, זה לא ייאמן אילו נשים יש'. 'אבל', אומרת לי אחת מהן בפנים יגוניות, 'הן גורמות לי להיות מתוסכלת, כי אני מבינה כמה לא מימשתי את הפוטנציאל שלי'. 'כן, זה נכון, גם אני מרגישה ככה', אומרת אחרת, 'כשאני מסתכלת עליהן, אני מבינה שיכולתי לעשות דברים הרבה יותר רציניים בחיים, ולהגיע רחוק'.

אני כבר כל כך מכירה את זה. כשמציבים לנשים מודלים של נשים אחרות שהצליחו להגיע להישגים יוצאי דופן, הן לא רק מתפעלות. הן גם משליכות על עצמן: איך לא עשיתי גם.

הן רק לא רואות על דפי הכרומו את רטיבות אגלי הזיעה, את דחיסות לילות החרדה ללא שינה, את כאבי הראש הקשים, הדאונים והלחץ המוחץ בחזה. הן מסונוורות מהאקט הסופי של הרמת הגביע, אין להן מושג עם איזו חבילה מציפה זה מגיע.

ותשכחו מהסיסמאות הגורפות של הניו אייג': לא, לא תמיד כל אחד יכול, לא כל דבר. לא לכולנו יש אותה קיבולת. וזו אחת התובנות המשמעותיות שנוכל להפנים כדי לשחרר את התסכול. לעשות הכי טוב שאפשר את מה שאנחנו בנויים לעשות, ולהרפות ממה שלא.

והמנהלת עם הקשב-המפוצל-לרווחה? באמת חשבתם שלא הצליחה לקנות את הדירה?