האלימות האנטי-יהודית בגרמניה: היום שבו הלאומיות התחילה לשנוא

היום לפני 200 שנה הופיעה הכתובת הראשונה על הקיר. יהיו עוד כתובות, דרמטיות ממנה, זכורות ממנה. אבל היא תסמן את העתיד לבוא.

ב-2 באוגוסט 1819 התלקח גל פוגרומים נגד יהודים בדרום גרמניה, שבשיאו הקיף 40 ערים, והגיע עד המבורג בפאתי צפון. אל ספרי ההיסטוריה הם נכנסו כ"מהומות Hep Hep". הסברה המקובלת היא ש-Hep היו ראשי התיבות של קריאת פוגרום מפורסמת מפי הצלבנים במאה ה-11. בדרכם לשחרר את ירושלים מידי המוסלמים הם עצרו בערי עמק הריין, כדי לשחרר אותן מיהודיהן. פירוש הקריאה המקורית היה "ירושלים אבדה". הם לא התכוונו לירושלים של זמנם, אלא לזו שהחריבו הרומאים, בשנת 67 לספירה.

מהומות Hep של 1819 נמשכו ימים אחדים, ונזקן העיקרי היה לרכוש. הממשלות המקומיות התערבו לבסוף להפסקתן, לא מתוך עניין בשלומם של היהודים אלא מתוך חשש שהן ייצאו מכלל שליטה. בלשון הימים האלה היינו אומרים על מארגניהן שהם היו "דמגוגים פופוליסטיים". הם רצו להיפטר מן היהודים - אבל גם למוטט את הסדר הפוליטי של זמנם.

ריאקציה לתיקון ליברלי

מאורעות אוגוסט 1819 היו "ההתפרצות המרכזית הראשונה של אלימות אנטי-יהודית ממושכת בגרמניה מאז שלהי ימי הביניים", כותב ההיסטוריון הגרמני-אמריקאי הלמוט ואלסר סמית'. הוא מציע לראות בהם "נקודת פתיחה" לעידן חדש של אלימות נגד יהודים באירופה.

הם היו ציון דרך מפני שהם ייצגו את הפרדוקס הממשמש ובא של ההיסטוריה האירופית: חשיכה הבוקעת מתוך האור, ריאקציה רצחנית לתיקון ליברלי נועז. שני ההפכים האלה לא הצליחו להיפרד זה מזה ב-200 השנה הבאות. השידוך ביניהם הניב אסונות כבדים, והיהודים היו קורבנותיו המובהקים.

התיקון הליברלי היה זה של נפוליאון בונפרט. בשנת 1806, קיסר הצרפתים הנחיל תבוסה נחרצת לפרוסיה במערכת יינה (Jena) ורכב על סוסו אל תוך ברלין. גרמניה כולה הייתה נתונה לחסדיו. הוא כפה עליה שורה של הסדרים פוליטיים משפילים, שנגעו לגבולות ולמשטרים. הוא גם הכריח אותה להעניק זכויות אזרח מלאות ליהודים.

חומות הגטו אולי היו מתמוטטות מאליהן, בהדרגה. אבל בתודעת הגרמנים, צבא כיבוש זר ושנוא הוא שהפיל אותן. הכיבוש הצרפתי עורר את גרמניה לתבוע את כבודה האבוד. ניצני תסיסתה הלאומית התחילו בימי ההשפלה ההם. נשמעו הקריאות הראשונות לאחד אותה (היו בה 39 מדינות). לרוע המזל, ההתפרצות הלאומית נכרכה בתרעומת כמעט כללית על האמנציפציה של היהודים.

נפוליאון הובס סופית ב-1815. מדינות גרמניה ועריה ניסו להיפטר מן התוצאות הפוליטיות והמשפטיות של שלטונו. זה היה מסובך. גלגלים אינם נוטים לחזור אחור, בוודאי לא לאורך ימים.

"תולעים בגבינת הנצרות"

מאורעות 1819 המחישו את המידה שבה שנאת היהודים מצאה מקום של כבוד בסלונים הפוליטיים של גרמניה - וגם בביביה. פרופסורים וסטודנטים התהלכו באותו הבוץ עצמו עם דלת העם. הם התחילו לצקת את רעל השנאה הלאומית אל ורידי גרמניה.

הפטריוטים הנעלים ביותר הטעימו את הצורך לפטור את גרמניה מעונשם של היהודים. בפעם הראשונה התחילו להופיע בכתובים השוואות בין היהודים לנגיפים קטלניים. היהודים לא היו רק "יבלית מכוערת ומצחינה", אלא סכנה לעצם קיומה של הציוויליזציה המערבית.

הפילוסוף ארנולד רוגה, מאמין נועז בהתקדמותו של רעיון החירות, השווה את היהודים ל"תולעים בגבינת הנצרות". הפילוסוף המהולל שופנהאור האשים את היהודים בהשתלטות על ארצות שלמות באמצעות שוד ורצח. את הרעיון של שיווי זכויות היהודים הוא חשב ל"אבסורד".

וילהלם פון הומבולדט היה אחד מן האינטלקטואלים הבולטים המעטים שתמכו בזכויות היהודים. אבל גם הוא חשב את הדת היהודית ל"נחותה". אשתו קרולינה, היסטוריונית בזכות עצמה, הרחיקה לכת הרבה יותר. היהודים הם "אות קלון על הגזע האנושי", היא כתבה, ובתור שכאלה "הם יושמדו בתוך 50 שנה".

המהומות בערי גרמניה לא היו ספונטניות. יש ראיות, שלפחות בשלביהן הראשונים הן הודרכו. יעדי הפתיחה שלהן היו עסקים ובתי מגורים של יהודים, שהתחילו לחזור אל ערים גדולות לאחר הגבלות של מאות שנים. בפרנקפורט הותקפו יהודים בסניפי דואר, שכניסתם אליהם נאסרה עד 1806. בהמבורג המתפרעים היכו יהודים בבתי קפה, שכניסתם אליהם נאסרה עד 1798.

מה הרצל היה חושב

הריאקציה לא ניצחה ב-1819. מצבם של יהודי גרמניה ישתפר וילך במאה השנה הבאות. זכויותיהם יושוו. שערי הערים הגדולות ייפתחו בפניהם. יהודים יעשו חיל בעסקים ובמקצועות חופשיים, אם כי תיאסר עליהם הכניסה לשירות המדינה ולצבא. אבל כל התפרצות פוליטית וכל משבר כלכלי יחדשו מיד את הדיון בצורך לפתור את השאלה היהודית.

למרבה העניין, 200 שנה לאחר המאורעות האלה, ניסיון לרומם את הלאומיות מעל ערכים ליברליים חוזר ומתרחש בחמש יבשות. הגינויים לליברליזם ב-2019 מזכירים להפליא את הטון ואת הכוונה של 1819.

מה היה עושה תיאודור הרצל, אילו חי ב-1819? האם הוא היה חושב את הפוגרומים של Hep Hep לאקורד סיום, או לאקורד פתיחה? האם התמוטטות הליברליזם של עידן המהפכה הצרפתית הייתה ממלאת אותו ייאוש ממין משפט דרייפוס בפריז ב-1895? האם הייתה צולחת עליו אותה רוח נבואה, והוא היה קורא ליהודים לצאת מאירופה ללא דיחוי?

צריך להגיד, שכמה מן הדמגוגים הגרועים ביותר של הימים ההם כללו מדינה יהודית בפלשתינה בתוכניות הפעולה שלהם, כדי להיפטר מן היהודים. אחד מהם היה איש ששמו וילהלם מאר. הוא נולד שלושה חודשים וחצי לאחר הפוגרומים של 1819. ב-1881 הוא ימציא מונח חדש, שאיש מעולם לא שמע עד אותו הזמן: אנטישמיות. מה היינו עושים בלעדיו.