חיסכון / צילום: שאטרסטוק
לפני כחודש התפרסם מחקר של מומחי הביטוח הלאומי אודות התוכנית "חיסכון לכל ילד" שהושקה לפני מעט יותר משנתיים. מסקנת המחקר הייתה, שמתכונת התוכנית ודפוסי ההתנהגות של ההורים הם כאלה, שהתוכנית רק מגדילה את פערי האי-שוויון בין ילדים למשפחות שנמנות על החמישונים העליונים לבין ילדים השייכים למשפחות בחמישונים התחתונים.
על פי החוקרים, יש לכך שתי סיבות. האחת היא, שהורים מהחמישונים הגבוהים נוטים יותר לממש את האופציה להפקיד בתוכנית עד 50 שקלים מול ההפקדה בסכום זה של המדינה: 76% מהם, מול 31% בלבד בחמישונים התחתונים. הסיבה השנייה היא, שהורים מהחמישונים הגבוהים מרבים לבחור תוכניות בסיכון גבוה עם תשואה הגבוהה בהרבה מזו שנגזרת ממסלולי ברירת המחדל שבהם בוחרים (באופן פאסיבי) ההורים מן החמישונים הנמוכים: 7.2% תשואה שנתית מול 0.9%.
על הבסיס הכפול הזה, קובעים המומחים, שלרשותו של ילד מן החמישונים העליונים במסלול עם סיכון גבוה יעמוד בגיל 21 סכום של כ-60,000 ש'לסכום שיהיה גדול כפי שלושה מהסכום שיעמוד לרשותו של ילד מן החמישונים התחתונים (במסלול סולידי), והנה לך פערים של אי-שוויון. במצב של קצוות: הפקדה של הורי הילד מהחמישונים העליונים של סכום של 50 שקל בחודש לעומת אי-הפקדה מצד הורי הילד מהחמישונים התחתונים, יביאו לכך שהסכום שיעמוד לרשות הבחור "בן העשירים" יהיה פי ששה מזה שיעמוד לרשות "בן העניים".
אני מוכרח לומר שקראתי את הניתוח הזה עם לא מעט תמיהות.
ראשית, ופחות חשוב לעניינינו, מניין למומחי הביטוח הלאומי הביטחון שהאפיק המסוכן יותר יניב תשואה גבוהה יותר מהאפיק הפחות מסוכן? זה נכון, שמניות משיגות לאורך זמן יותר מאשר איגרות חוב ממשלתיות, וכאן מדובר אכן בחסכון ארוך טווח, אבל זה לא קורה תמיד, ואפשר להביא לא מעט דוגמאות שגם בתקופות של 15 שנים, ואפילו בתקופות כפולות מזה, מניות הניבו תשואה נמוכה מאיגרות חוב ממשלתיות. העובדה שהמחקר התבסס על נתוני קופות הגמל במסלולים השונים בשנים האחרונות, לא נותנות למסקנות שלהם שום תוקף נוסף. ולגבי התשואה של 7.2% לשנה, על זה נאמר, הלוואי שאתם צודקים. "קניתי".
אבל, הנקודה החשובה באמת, היא הטיעון של המומחים בדבר הגדלת פערי האי-שוויון. נו, באמת? נולדתם אתמול? זה מה שקובע ויקבע את פערי האי-שוויון בין ילדים? הפערים האלה יהיו עם התוכנית "חיסכון לכל ילד" וגם בלעדיה. תמיד תהיה היכולת להורים בני העשירונים העליונים לסייע לילדיהם יותר מאשר הורים בני העשירונים הנמוכים. אם יש משהו בתוכנית הזו שמשפיע על ממדי האי-שוויון, זה בדיוק בכיוון ההפוך של צמצום הפערים ולא הגדלתם, כי היא נותנת לילדים שנולדו למשפחות בנות העשירונים התחתונים, איזו שהיא נקודת התחלה טובה יותר לחיים הבוגרים שלהם. 20,000 שקל לילד כזה, זה הרבה יותר מ-60,000 שקל של עשירים.
גם לו לא היו מיישמים את תוכנית חסכון לכל ילד לגבי בני עשירים, כלום לא היה להוריו את הסכום הזה כדי לתת לו בהגיעו לגיל 21?
את הסיבות לאי-שוויון בחברה הישראלית, מומחי הביטוח הלאומי צריכים לחפש במקום אחר.
החלק היותר משמעותי במחקר הוא זה הנוגע לאפשרויות אחרות שהוא מעלה לגבי מבנה התוכנית. התוכנית הנוכחית היא אוניברסלית. המדינה מעניקה סכום זהה לכל ילד באשר הוא, עני או עשיר, ומבחינה זו היא מאוד נוחה לביצוע. אבל, אם רוצים להקטין את רמת האי-שוויון, הדרך היא דרך של תוכנית דיפרנציאלית שתיתן מענה שונה בסכומים גבוהים יותר לשני החמישונים התחתונים מאשר לשני החמישונים העליונים, וכן תעודד את ההורים משני החמישונים התחתונים להפקיד בתוכנית ע"י כך שהמדינה תעשה "מצ'ינג" כפול להפקדתם, דהיינו, במקום לתת, למשל, 50 שקל דינה תפקיד 100 שקלים.
זה פחות נוח, ואולי פחות מושלם, אבל זה מהלך יותר צודק. ובתוך כך, נשכחת העובדה שאחד מהיתרונות הגלומים בתוכניות מסוג אלה הוא להשתמש בהן כמנוף לחינוך פיננסי, להעלאת רמת האוריינות הפיננסית של שכבות רחבות באוכלוסיה. וכאן, המדינה מפספסת לחלוטין. המדינה, שהתחייבה לתקצב מהלך כזה כבר בימי רפורמת בכר (2005), חסכה לה את הכסף הזה שאמור היה להגיע היום, 15 שנה אחרי, למאות מיליוני שקלים, ולא עשתה כלום, אבל כלום, פרט להצהרות על חשיבות החינוך הפיננסי.
הכותב הוא יו"ר מיטב דש