היועמ"ש אביחי מנדלבליט ורה"מ בנימין נתניהו / צילום: אלכס קולומויסקי, "ידיעות אחרונות"
העיניים לכאורה נשואות ל-17 בספטמבר, אך מומלץ להזיז את הפוקוס מעט קדימה. שבוע אחרי סגירת הקלפיות מחויבת ועדת הבחירות המרכזית להודיע על התוצאות הסופיות. בזמן הזה מתארגנים הפוליטיקאים וצועדים לבית הנשיא להמליץ בפניו על המועמד שלהם לראשות הממשלה.
הפעם ההליך הזה יהיה מורכב. בבחירות מועד א' הנשיא ראובן ריבלין פתח את ההתייעצות לציבור באמצעות צילום חי לכל האומה בעמוד הפייסבוק שלו ובכך מנע את הפער בין "שיחות סגורות" להודעות לעיתונות.
הפעם את ההליכה לנשיא עשויה להקדים מיני התייעצות אצל יו"ר ישראל ביתנו, ח"כ אביגדור ליברמן. "המפלגה הראשונה, ליכוד או כחול לבן, שתתחייב על הקמת ממשלה לאומית רחבה - עליה נמליץ לנשיא. אם הן לא יתחייבו לכך עד המפגש אצל הנשיא, לא נמליץ על אף אחת מהן" - כתב ליברמן בעמוד הפייסבוק שלו.
נתניהו מיהר להגיב במאמר לעיתון "ישראל היום". לטקסט הקצר שפירסם השבוע שם לא ניתן לקרוא טור או דעה; הייתה זו קריאה להמרצה, יציאה להצביע, לעשות מעשה. אך בפתיח של הטקסט נתניהו הודיע "אקים רק קואליציית ימין, לא תהיה ממשלת אחדות". הוא התחייב, אך לא התחייב לעמוד בהתחייבותו.
עוד לפני פרסום המנשר הקצרצר, ברור שנתניהו לא יסכים לרקוד לפי החליל של ליברמן. הוא ירים טלפון לאיווט המוקצה ויתחייב בפניו על משהו? כל ההתנהלות הזו מובילה למסקנה, בהנחה שהאנשים הללו יתמידו בדבריהם לעוד חודש וחצי, שליברמן יצטרך להמליץ על גנץ.
גם אחרי שלבי ההתייעצות עם ליברמן, ההליך בפני הנשיא עשוי להתקדם באופן שונה ממה שהיה בעבר.
הנשיא עשוי לשאול את כל מי שיבוא בפניו "האם תשיבו לי את המנדט אם לא תצליחו להרכיב ממשלה? או שמא, בתום 28 ימי הרכבת הממשלה ו-14 הנוספים הניתנים להארכה תלכו שוב לפיזור הכנסת?" שאם כן, הדבר עשוי לצנן את ההתלהבות של הנשיא להטיל על ח"כ זה (נתניהו) או אחר (גנץ) את מלאכת הרכבת הממשלה. בידי הנשיא הסמכות להטיל את מלאכת הרכבת הממשלה על בעל הסיכויים הגבוהים ביותר להרכיב ממשלה, ולא על מי שיבצע טריקים תקדימיים ויוביל את ישראל למשבר חוקתי נרחב ולתוצאה העגומה - העדר ממשלה בישראל למשך חודשים רבים.
יותר מכך, בבחירות מועד א' משלחת הממליצים אל הנשיא לא כללה את נתניהו באופן אישי. באו אליו השרים יריב לוין ומירי רגב, וחברי הכנסת (אז) דוד אמסלם ודוד ביטן. הפעם ייתכן שהנשיא ירצה לשמוע מן המועמד להרכבת הממשלה באופן אישי האם יחזיר את המנדט אם ייכשל במלאכת הרכבת הממשלה.
אפשרות נוספת המועלית בימים אלה היא לקצוב את מלאכת הרכבת הממשלה ל-28 יום בלבד ולא להאריך את הזכות ל-14 יום נוספים. זו אופציה שלגמרי מסורה לשיקול דעתו של הנשיא.
השותפים ינסו למשוך זמן, נתניהו ימהר
לוח הזמנים בספטמבר 2019 יהיה מוזר: 28 הימים הראשונים של מלאכת הרכבת הממשלה יחולו בחלקם במהלך חגי תשרי ובתווך - בעשרת הימים הנוראים שבין ראש השנה ליום כיפור, 3-2 באוקטובר - ייערך גם השימוע של ראש הממשלה נתניהו בפני היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט.
איך ישפיעו שני ימי השימוע על המו"מ הפוליטי המקביל? בעוד מערכות הבחירות מתנהלות במסלולים מקבילים, ולציבור, כך נראה, לא אכפת כלל מן החשדות כלפי ראש הממשלה, הרי שבמו"מ פוליטי בחדרים סגורים, הדברים שונים. מסכת הלחצים על נתניהו ועל הליכוד תהיה גדולה מאי פעם.
כלומר אם נתניהו יהיה זה שירכיב את הממשלה, בתוך המו"מ הקואליציוני יהיו שזורים ימי השימוע הפלילי שלו בשלושה תיקי חשדות כבדים. הנושאים והנותנים עם הליכוד יהיו מודעים לכך וייתכן שישאפו להמתין או למשוך את הסגירות הפוליטיות עד אחרי סיום השימוע. ואילו הזמן ידחק בנתניהו; הפעם לא ירצה להגיע ליום האחרון של הרכבת הממשלה.
לקחים מן ההיסטוריה: בסמכות הנשיא ריבלין נמצאת גם אפשרות התערבות אגרסיבית יותר, למען הדמוקרטיה והיציבות השלטונית. הנשיא חיים הרצוג עשה זאת בשנת 1984: בספטמבר אותה שנה, הבחירות הניבו תוצאות כמעט שוויוניות בין הליכוד למערך, והנשיא הרצוג הצליח לשכנע את שני המנהיגים, שמעון פרס ויצחק שמיר, לכונן ממשלת אחדות ורוטציה בראשות הממשלה. הנשיא הרצוג נתן תחילה לשמעון פרס את מלאכת הרכבת הממשלה, אך פרס לא הצליח. משחזר המנדט לנשיא והגיע תורו של שמיר, שכנע אותו הנשיא הרצוג כי יצליח לכונן ממשלה רק באמצעות רוטציה, וכך היה.
פריימריז במפלגה לא מבטיחים דמוקרטיה
שבוע אחרי הגשת הרשימות ניתן לסכם כי להיות חבר במפלגה בישראל - ימין, שמאל או מרכז - הוא דבר חסר השפעה. כל המפלגות ב-2019 הוכיחו לציבור שברגעי האמת הן מתנהלות כוועדה מסדרת של אדם אחד, המתייעץ עם סוקרים ויחצנים ופועל בעיקר לפי רגשות הנקם או החברוּת שלו. אין שום משמעות לפעילות של מתפקדים ופוקדים בוועדות חוקה או לטקסטים הכתובים בתקנונים של המפלגות. את כל טיעוני ראשי המפלגות כדוגמת "אנחנו המפלגה הכי דמוקרטית" בישראל אפשר לזרוק לפח.
במפלגת הליכוד, למשל, דילגו בקלילות מעבר למשוכת חובת עריכת פריימריז לראשות המפלגה מיד אחרי פיזור הכנסת, ואף מיזגו פנימה את רשימת "כולנו" של השר משה כחלון, מבלי לאשר זאת במרכז המפלגה, כקבוע בחוקה. החוקה של המפלגה הטילה שריון עבה וכבד (רוב מיוחס) על שינוי סעיף המחייב כינוס מרכז, אך יו"ר המפלגה בנימין נתניהו התעלם מחבות זו.
גם היו"ר הנבחר של מפלגת העבודה, עמיר פרץ, לא מתייחס לתוצאות הפריימריז בכובד ראש. בנוסף לאיחוד עם גשר של אורלי לוי־אבקסיס, פרץ שיבץ אנשים כראות עיניו ברשימת המפלגה מבלי להתחשב בפריימריז ובהון הגדול שהוציאו מועמדים בקמפיין לבחירתם רק בינואר האחרון. חצי שנה חלפה מאז קמפיין בחירות פנימי, וכל מי שעיניו בראשו לא יעשה זאת יותר לעולם. מדוע להזיע, להתרוצץ, לקחת הלוואות אם בסוף מגיע יו"ר נבחר ומעיף את מי ש"לא בא לו טוב"? תשאלו את חברת הכנסת לשעבר מיכל בירן והמועמדת אמילי מואטי, שעתרו לבית המשפט נגד דחיקתן במורד הרשימה.
במפלגת הבית היהודי משחקים של שיבוצים בעידודו של נתניהו הביאו ל"קומבינות" שבהן נעשה שימוש במפלגת המדף "אח"י", שאליה "התפקד" ח"כ אלי בן דהן. המפלגה שולבה בתוך הליכוד רק כדי שבצלאל סמוטריץ׳ ורפי פרץ יוכלו להכיל את איתמר בן גביר מעוצמה יהודית בבחירות מועד א'. הקומבינה הזו קרסה אל תוך עצמה בבחירות מועד ב'. כאשר בן דהן ביקש לחזור הביתה ומיד, אפילו שהוא לכאורה לא חבר מפלגת הבית היהודי, הוא שולב לתוך הרשימה - מקום 4 בבית היהודי, מקום 13 בגוף המאוחד; הוא משתתף בישיבות מרכז המפלגה, אבל מצהיר בפני בית הדין של המפלגה שאינו חבר בה.
מה זה מפלגות בישראל ב־2019? משחקים בשיבוצים וגחמות של מנהיגים. יידע כל אזרח בישראל השוקל להתפקד למפלגה ולשלם לה דמי חבר או להיות מעורב בפעילותה, שאין שום משמעות לכך. המפלגות "הדמוקרטיות" זהות למפלגות "האיש האחד" - ישראל ביתנו, ש"ס, כחול לבן ויהדות התורה.