איור: עומר הופמן
יש ימים כאלה, בהם, כך לפתע, קודרים פני השמים ואתה מרגיש את הסערה קרבה ומטלטלת באחת את ספינת חייך, ואתה מבין שמה שהיה שוב לא ישוב להיות. בתום 100 ימים מפרוץ הסערה ובתום 100 ימים של שיחות מטלטלות אני עוצר, אך לרגע, להביט לאחור כדי להצליח להביט מעט קדימה.
ביום הראשון של חודש מאי האחרון שוב יצאתי בבוקר עם נועם לגן. אנחנו לא נוסעים לגן ולא הולכים לגן, אנחנו רצים ביחד לגן, אימון בוקר יומי עם פרטנרית בת שש. אחרי שבמשך שנים היא הפרטנרית שלי לריצות (בקטנותה אפסנתי אותה בעגלה ודחפתי אותה מדי שנה בריצה לאורך 42 ק"מ של מרתון תל אביב, עד שמגיל חמש היא החליטה להתחיל לרוץ במו רגליה), הפעם ניסיתי לעמוד בקצב שלה, והגוף מיאן לרוץ.
חזרתי הביתה, ניסיתי לעלות להתקלח ונאלצתי לעצור להתנשף פעמיים במעלה גרם המדרגות. כאן חשדתי שמשהו אינו כשורה, התקשרתי לחבר, קרדיולוג, הסברתי לו שאני הולך למות וקבעתי איתו בדיקת אקו-לב למחרת. למחרת, בתום הבדיקה גם הוא סבר שאני קצת הולך למות, והורה לי להתאשפז במהירות. כעבור 48 שעות של בדיקות החלו השיחות.
שיחה עם ד"ר אמיר און, מנהל מערך הריאות בבית החולים שיב"א. הוסבר לי שאני חולה במחלה קשה של יתר לחץ דם ריאתי, שהגוף שלי החל לייצר קרישי דם שנזרקים לריאות וחוסמים אותן בקצב מסחרר. הובהר לי כי הטיפול המידי בניסיון לבלום את ההליך הוא שימוש במדללי דם במינון גבוה מאוד, אלא שהתגלה שאני סובל גם מגידול קטן במוח, כזה שנוטה לדמם ושימוש במדללי הדם עשוי לגרום לשטף דם מסיבי במוח, דימום שבמקרה הטוב עשוי להסתיים במוות ובמקרה הפחות טוב, בשיתוק קשה. לאחר עוד יום של בדיקות הובהר לי שאני המקרה היחיד שדווח ברפואה שסובל משתי הבעיות הללו ביחד, והוחלט בשלב ראשון לא להחליט מה לעשות איתי.
שיחה עם פרופסור מרדכי קרמר, מנהל מערך הריאות של בי"ח בלינסון. קיבלתי הסבר קצר שחייבים לרוץ מהר לעשות ניתוח מוח להסרת הגידול, ואחר כך לצאת לסן דייגו לניתוח מורכב, במהלכו ינסו לשלוף חלק מהקרישים שבריאות שלי. הוא הסביר שיש סיכוי, אבל המצב לא נראה אופטימי.
שיחה עם פרופסור אידלמן, המרדים הראשי של בי"ח בלינסון, לקראת ניתוח המוח. הוא הסביר לי בחביבות שלא תהיה לו בעיה להרדים אותי, אולם עקב מצב הלב והריאות, הוא בספק גדול אם הוא יצליח להעיר אותי מההרדמה הזו.
שיחה עם אמא ואבא. המחשבה על הסיוט שצפוי להם גמרה אותי. הזמנתי אותם לשיחה על מנת להכין אותם לתקופה הקשה והכואבת שהם צפויים לעבור. תקופה שלא מגיעה לשום אבא ואמא. הסברתי להם את שורת האתגרים שהם עומדים בפניהם, הזכרתי להם שלא אכזבתי אותם מעולם ושאין סיבה אמיתית שאסטה מכך דווקא עכשיו, כשהמצב כל כך קשה, ושזה הזמן שלהם לסמוך עליי.
שיחה עם החברים. הזמנתי את כולם לארוחה, ביקשתי שיהיו שם בשבילי בימים שעוד נכונו לנו. מאחר שמטרת החיים בעיניי היא חיים עם מטרה, ביקשתי שירשמו ביומן את יום שישי, 27.3.20, כיום שבו נערוך כולנו "מרוץ חזרה למסלול", אחרי שאצליח להתאושש מכל הצרות ואשוב לרוץ. החברים, שנוטים להתייחס אליי ברצינות ובחוסר אמון, הקימו את קבוצת ה"מרוץ חזרה למסלול". והמלצתי להם לא להסתפק בכך, אלא להתחיל להתאמן ברצינות, שלא ייתפסו לא מוכנים בזמן אמת.
שיחה עם יעלי. לא היה צריך לשוחח. הבטנו זה בזו וידענו שהיא תעשה את כל מה שצריך, ושהיא תמיד יודעת מה שצריך.
הקריש הבא היה בבחינת קריש אחד יותר מדי. הוא חסם את העורק הראשי שלי בריאות. הובהלתי בניידת טיפול נמרץ לאשפוז במחלקת טיפול נמרץ בבלינסון, שם ביליתי עשרה ימים, מחובר למסכות חמצן, מיטה ליד מיטתה של גברת נחמה ריבלין, כשכל שכניי למחלקה מחוסרי הכרה.
שיחה עם ד"ר גליה ספקטר, מנהלת מחלקה המטולוגית בבלינסון. ביקשתי ממנה שתהמר על החיים שלי ותורה לתת לי את מדללי הדם הקשים ביותר, כדי שאצליח לנשום, והבטחתי לה שאני מצדי אדאג שהגידול בראש לא יושפע מכך ושאני לא אתן לו לדמם לי את החיים. לעיתים יש סיכונים שלא ניתן לקחת. לעתים יש סיכונים שלא ניתן לוותר עליהם. חשוב לדעת לבחור בין אלה לאלה.
שיחה עם מנהל מחלקת טיפול נמרץ. הוא הסביר לי שאם תוך 24 שעות לא אתאושש וממדי הקריש לא יקטנו, הם ינסו לנתח אותי ולשלוף את הקריש, אבל הבהיר שבמקרה כזה, כנראה לא אוכל עוד להיגמל בעתיד משימוש במסכת חמצן. בכיתי בשקט וניסיתי במשך 24 שעות להמיס את הקריש. בדיקת ה-C.T למחרת הורידה אותו מהרעיון הזה. מסתבר שכשמאיימים עליי זה עובד.
שיחה עם אלוהים. אחרי 50 שנים שבהן לא היינו בקשר, מצאתי את עצמי, באישון לילה, בעודי מחובר לכל מכונה אפשרית, בשעה שעוד שכן למחלקה סיים את כברת חייו וקרוביו נאספו אצל מיטתו לפרידה אחרונה, כשאני שואל את עצמי האם זה השלב בו פונים לאלוהים עם כל הבקשות הדחופות האלה, ואם כן, איך הוא בכלל אמור להתייחס אלי כעת, אחרי כל השנים בהן אני לא התייחסתי אליו. מתברר שבמטוס שעומד להתרסק אין אתאיסטים. דיברתי אליו וביקשתי, לא בלי היסוס, שאם כבר חילקו לי כאלה קלפים נוראיים, שלפחות ייתן לי צ'אנס לשחק איתם נכון.
שיחה עם הרופאה במחלקה הפנימית. הרופאה החביבה והאמפטית מכולן, שדאגה לשתף אותי בכך שהיא עברה על בדיקות ההדמיה שלי, שהמצב נורא ושאין טעם לפנטז על הניתוח הגדול בסן דייגו, שכן מניסיונה, במקרה שלי מבחינה סטטיסטית, אין סיכוי שהניתוח יניב פירות.
אחרי ההלם הראשוני הבנתי שיותר לעולם לא אשוחח עם אנשים שאינם אופטימיים ונזכרתי לעצמי שאני מקרה יחיד, כך שמבחינה סטטיסטית, הסטטיסטיקה אינה קשורה אלי בשום פנים ואופן. סמוך לאחר מכן, מעודד מדבריה המדכאים, התחלתי לשחות מדי יום, עם מעט הריאה שעומדת לצדי, ואני שוחה כבר למעלה מ-2 ק"מ מדי אימון.
שיחה עם יונתן, הבן שלי. אחרי לא מעט היסוסים הוא שאל אותי האם אני הולך למות. הסברתי לו שבאופן כללי מהחיים האלה אף אחד לא ייצא בחיים, אבל שלהשקפתי, להיות חולה זה לא מספיק בשביל למות, ושלדעתי, כדי למות צריך גם להסכים לוותר, כך שהוא יכול להיות רגוע בעניין שלי. בין הפחד מפני הרע לבין התקווה שעוד יהיה טוב, אין ספק שעדיף לבחור באלטרנטיבה החיובית יותר, ולכן אין שום טעם לבחור באלטרנטיבה השלילית יותר. כשלמדתי לבחור בטוב, החיים הפכו קלים יותר לעיכול.
שיחה עם ד"ר יוסי קדמי, מאסטר NLP. כשהגעתי אליו לשעת ייעוץ הוא שאל עם איזה הישג אני מצפה לצאת בתום הפגישה. הסברתי לו שאני רוצה להפסיק לפחד, ורוצה להאמין שאני אצליח לצאת מזה. בתום שעת ייעוץ הרגשתי טוב וביקשתי לקבוע מועד לשיחה הבאה. יוסי קדמי סירב. הוא אמר לי שאני עוצמתי במידה כזו, שאני לא זקוק יותר לשום פגישה. ייתכן אמנם שזו הייתה מניפולציה מופתית מצדו כדי להעניק לי ליטרת ביטחון בעצמי, אבל גם אם זו הייתה רק מניפולציה, הצלחתי לא להבין אותה ויצאתי משם מאושר, מחוזק בידיעה שמכאן אני ממשיך קדימה בתור המנטור של עצמי, כדי להוביל אותי להמשך בריא ומוצלח.
שיחה עם ד"ר הר-נוף, מנהל המחלקה הנוירוכירורגית. הוא הביט בתוצאות MRI המוח האחרונות שלי, בישר לי שהגידול במוח החל לדמם ואין שום ברירה אלא לגשת לניתוח באופן מידי. זה נפל עלי בעיתוי טוב, אחרי שכבר הבנתי שהכול יהיה בסדר. בבוקר הניתוח פגשתי בפרופ' אידלמן המרדים, איחלתי לו בהצלחה, הוא שאל בחביבות האם אני מנסה להרגיע אותו, ושוב ביקש להבהיר, אולי לפרוטוקול, שהמצב מסוכן, אבל אני ידעתי שהוא יכול להיות רגוע. ידעתי שאני משאיר אותי בידיים בטוחות ונרדמתי בשלווה.
החיים הם לא תמיד מה שהזמנו מראש וכנראה שבאמת לא הכול תותים. תמיד היו לי סיוטים והיו לי חלומות, על הסיוטים שלי אני מתגבר באמצעות החלומות.