ירח דבש באתונה: מנהלים מספרים על החופשה הראשונה בחו"ל

"קראתי רבות על יון העתיקה, ופתאום ראיתי את הכל במציאות"

ד"ר מסעד ברהום, מנהל המרכז הרפואי לגליל

 ד"ר מסעד ברהום, מנהל המרכז הרפואי לגליל / צילום: מורג ביטן

הטיסה הראשונה שלי לחו"ל הייתה בגיל 28 ליוון. מיד אחרי החתונה אני ואשתי מארי טסנו לירח דבש באתונה. 

אני כבר הייתי רופא מתמחה ואשתי, שגם היא רופאה, בדיוק סיימה את הלימודים. החלטנו לטוס לאתונה משלוש סיבות: הטיסה קצרה יחסית, זו עיר עם הרבה היסטוריה ומקום מאוד שמח עם חדוות חיים.

באתונה ובסביבותיה יש אינסוף אתרים היסטוריים באתונה וסביבתה, זה מאוד הרשים אותנו. אני מתעניין מאוד בהיסטוריה וקראתי רבות על יון העתיקה, ופתאום כל דבר שקראתי בספרים ראיתי במציאות. החוויה שזכורה לי פחות לטובי היא הניסיון לחסוך בהוצאות. הזמנו מלון זול יחסית, ברגע שנכנסנו לחדר אמרתי לאשתי "זה לא מלון לבלות ירח דבש". מיד יצאנו לחפש מלון אחר ומצאנו מלון על צלע הר שהשקיף על העיר וכל ערב ישבנו במרפסת עם שתייה וקצת מזטים ונהנינו מאוד מהנוף המקסים.

 מסעד ברהום באתונה / צילום: אלבום פרטי

בשעתו אתונה לא הייתה כל כך פופולרית בקרב הישראלים, שרובם העדיפו את האיים. לפני שלוש שנים חזרתי עם אשתי בפעם השנייה לאתונה והעיר נראית אותו הדבר, כאילו הזמן עצר מלכת. שוב נהנינו לבקר באתרים ההיסטוריים, והפעם גם נהנינו מאוד מאזור הבילויים ה"פלאקה", מהאוכל היווני המסורתי הטעים ומההופעות בטברנות. למרות המצב הכלכלי ביוון בכלל ובאתונה בפרט, שום מצב כלכלי לא משבית להם את שמחת החיים, את האוכל, המוזיקה והריקודים - והאווירה הטובה מדביקה גם את התיירים. 

"התלמידים שנבחרו למשלחת עברו הדרכות בנימוסים והליכות"

עו''ד דנה הירשברג, מנכ"לית כארדיל

 עו''ד דנה הירשברג, מנכ"לית כארדיל / צילום: מורג ביטן

הטיסה הראשונה שלי לחו"ל הייתה בגיל 14. השנה הייתה 1992 ואני למדתי בבית הספר ''תיכון חדש'' שהחליט לשלוח משלחת תלמידים למינכן שבגרמניה.

גרנו אצל אצל משפחות מקומיות ואפילו הלכתי לבית הספר עם בת המשפחה. המטרה הייתה היכרות עם המסורת הגרמנית, לימוד ההיסטוריה של השואה וסיורים במחנות ההשמדה. לקראת הנסיעה עברנו, התלמידים שנבחרו למשלחת, הדרכות בנימוסים והליכות, היכרות מקדימה עם אורח חיים בגרמניה, מנטליות מקומית ואף למדנו כ-100-150 מילים בגרמנית כדי שנוכל לתקשר עם אנשים שלא מדברים אנגלית.

 דנה הירשברג במינכן / צילום: אלבום פרטי

זו הייתה הפעם הראשונה שיצאתי מהבית לתקופה ארוכה יחסית ללא כל מבוגר אחראי והיא זכורה לי כחוויה טובה, שסייעה לי לגבש את העצמאות שלי ולפתח קשרים חברתיים - וגם עוררה את קנאת כל התלמידים האחרים והחברים. בצד הפחות חיובי אני זוכרת שלא תמיד הרגשתי בקרב אנשים שפגשתי שם רגשי חרטה על זוועות השואה. די התעלמו מכך ולא הצלחתי לפתח שיחה ממשית בנושא, בייחוד עם הדור המבוגר יותר.

אז נסיעה לחו''ל הייתה משהו מיוחד - רק חזרת מחו''ל כולם התאספו לשמוע חוויות, לקבל איזה מפית רקומה מתנה. שלא כמו היום, בגיל הזה מעט מאוד בני נוער טסו לחו''ל ולמרות שמאז טסתי עשרות פעמים לחו''ל - הנסיעה הזו הייתה החווייתית ביותר עד היום. לראייה - בני בן ה-12 נמצא ממש בימים אלו במשלחת של CISV בגרמניה למשך חודש שלם וזהו תוצר של ניסיון אישי שצברתי.

שנה לאחר מכן טסתי שוב להתארח אצל אותה משפחה במינכן, אבל מאז גיל 15 לא נסעתי יותר לגרמניה. זו מבחינתי מדינה פחות מועדפת לבילוי חופשות. מינכן נראתה אז די אפורה ולא אטרקטיבית, כאמור אני לא שבתי, אבל גרמניה הפכה ליעד פופולרי בקרב צעירים אז כנראה שיש שינוי. 

"הצלחתי למשוך את הרגל מהדלת, אבל הנעל נשארה מחוץ לאוטובוס"

מלי ביצור פרנס, מנכ"לית קבוצת הייעוץ Tefen

 מלי ביצור פרנס, מנכ"לית קבוצת הייעוץ Tefen / צילום: קובי בן משה

הטיסה הראשונה שלי לחו"ל הייתה בגיל 15 לאיטליה. טסתי לרומא לשמונה לילות עם אימי האהובה, לאה ביצור-נקר ז"ל שנפטרה לפני חודש, וחברת משפחה.

זו הייתה החופשה הכי מדהימה שהייתה לי, אני ואימי היינו החברות הכי טובות והתענגתי על כל רגע שלנו בחו"ל. לא אשכח לעולם את השיט הלילי בנהר טיבר ואת המראה המרהיב של אורות העיר מנצנצים ומשתקפים על המים, זה היה קסום בעיני.

בכל טיול יש גם חוויות פחות טובות ואני זוכרת שבדרך לקולוסיאום האוטובוס היה צפוף נורא. נדחקתי לפינה והדלת נסגרה לי על הרגל, לא היה לי נעים אפילו לצעוק מכאבים. הנוסעים באיטליה לא הבינו אנגלית ולא הצלחתי להסביר למה אני לא זזה, ומאד כעסו עלי. בסוף לאחר מאמץ הצלחתי למשוך את הרגל ולחלץ אותה מהדלת, אבל הנעל נשארה מחוץ האוטובוס.

 מלי ביצור פרנס ואמה / צילום: אלבום פרטי

בזמנו חברי לכיתה כמעט ולא טסו, לא לאיטליה ולא לשום מקום אחר. אני הייתי היחידה בכתה שטסה לרומא ואני זוכרת שחזרתי עם שני אלבומי תמונות ענקיים - כולם התגודדו סביבי והתלהבו, בעיקר מכל הגלידות והפיצות שאכלתי שם.

לצערי לא יצא לי לחזור. הייתי מאז בהמון מקומות בעולם, ועדיין רומא היא העיר הכי קסומה ומרגשת עבורי. אולי כי זו הייתה הנסיעה הראשונה שלי לחו"ל, אולי כי הייתי עם אימי האהובה שאני נוצרת כל זיכרון ממנה. עכשיו לאחר שהיא נפטרה הבטחתי לעצמי שאשוב עם ילדי ונשחזר את אותו המסלול בדיוק. כבר אמרתי להם שאקח אותם לאכול פיצה בפיצריה של משפחת רומנו שאין עליה בכל העולם. אני ממש מחכה לחזור. 

"לפגוש ילדים מכל מיני מדינות, כולל כאלה שבחיים לא שמעתי עליהן"

אורי פדרמן, מנכ"ל ובעלי קפה לנדוור

 אורי פדרמן, מנכ"ל ובעלי קפה לנדוור / צילום: איל יצהר, גלובס

הטיסה הראשונה שלי לחו"ל הייתה בגיל 11 לברזיל. טסנו ארבעה ילדים ומדריכה מישראל למחנה קיץ של חודש. 

זו הייתה הפעם הראשונה שיצא לי לפגוש ילדים מכל מיני מדינות בעולם, כולל כאלה שאז בחיים לא שמעתי עליהן כמו קוסטה ריקה ולוקסמבורג. יצא לי להיחשף לתרבויות שונות וליצור חברויות שמחזיקות עד היום. החוויה הפחות טובה הייתה התמודדות עם רגעים של געגוע וקושי בתור ילד שרחוק מהבית, אבל גם זה בסופו של דבר חיזק אותי ונתן לי בטחון שאני אדע להסתדר בכל מקום. כל החוויה השפיעה עליי באופן עמוק. באמצע שנות ה-90 היה מאוד ייחודי לטוס לשם, ברזיל הייתה ועדיין מדינה אקזוטית ורחוקה ולטוס לשם לבד בתור ילד עוד יותר העצים את זה.

 אורי פדרמן בברזיל / צילום: אלבום פרטי

11 שנה אחרי, כשהשתחררתי מהצבא, עשיתי טיול לדרום אמריקה ואז שהיתי כחודש בברזיל. זה היה כמובן שונה מהפעם הראשונה, אבל בהחלט הרגשתי משהו מיוחד עם פינה חמה בלב למדינה הנהדרת הזו. באופן כללי עדיין הייתה במדינה הרגשה של רגיעה (Tranquila המפורסמת), אווירת חוף וקיץ ואנשים שמחים בזכות הדברים הפשוטים בחיים. המדינה עברה כל מיני טלטלות פוליטיות וכלכליות לאורך השנים, אבל עליי בתור תייר זה לא ממש השפיע בביקור. נהניתי מאוד ואני מתכנן לחזור שוב.