זיהום בחופים / צילום: Shutterstock, א.ס.א.פ קריאייטיב
צוות חוקרים של המכון הגיאולוגי האמריקאי, שהגיע לבצע בדיקה שגרתית בהרי הרוקי, לא ציפה שניתוח דגימות מי הגשמים לצורך זיהוי זיהום חנקן, יעלה ממצא כל כך מפתיע: רכיבי מיקרופלסטיק זוהו ביותר מ-90% מהדגימות של מי הגשם שנאספו בשמונה אתרים שונים.
"יורד עלינו גשם מפלסטיק", הם כתבו בדוח מיוחד. אותם תוצרי גשמי מיקרופלסטיק נמצאו בהרי הרוקי, בגובה של 3,150 מטר מעל פני הים. בשבוע שעבר נמצאו כמויות אדירות בהרי האלפים - בריכוז של עד 24 אלף חלקיקים לליטר, והשבוע התגלה מיקרופלסטיק בריכוז גבוה גם בלב האוקיאנוס האטלנטי.
השנה התגלו שאריות פלסטיק במקום העמוק ביותר באוקיינוס, אליו הגיעו בני אדם רק שלוש פעמים. צוללן שירד לעומק 3,300 מטר מתחת לפני הים, גילה שאריות פסולת אנושית. מיקרופלסטיק אותר השנה גם בקרקעות חקלאיות בפרברי שנחאי, באיי הגלפגוס ובנהרות צ'כיה. הגילויים המדאיגים הללו מעלים שאלות לגבי החומר, מעשה ידי אדם, שהופך במהרה לפסולת ונמצא כעת בכל מקום בעולם. סיבי מיקרופלסטיק הפכו לחלק בלתי טבעי מהטבע, והם נמצאים בכל מקום שאליו נישאות העיניים. שפסולת הפלסטיק מחלחלת למים, לנהרות, ולאדמה. היא נמצאת באוויר, ועכשיו גם במי הגשמים והשלגים ברחבי העולם.
כ-335 מיליון טון פלסטיק מיוצרים בעולם מדי שנה. השימוש העיקרי בו הוא לצורך ייצור אריזות, אך הוא נמצא בכמויות גדולות גם בתעשיות הבנייה, הרכב, בפרטי הלבוש שלנו - כ-60% מהבגדים עשויים מפוליאסטר - ואף בתמרוקים.
פלסטיק סינטטי הוא חומר עמיד וחזק שאיננו מתכלה. בניגוד לירקות וחומרים אורגניים אותם אנו זורקים, לאחר השלכתו לפח הוא מתפרק אט אט לחלקיקים קטנטנים שנקראים מיקרופלסטיק ומתחיל להתפשט במערכות האקולוגיות השונות.
מיקרופלסטיק מורכב מחלקיקים קטנים, שגודלם יכול לנוע מעשרות מיקרונים ועד למילימטרים בודדים. הם כה זעירים שאינם ניתנים לזיהוי גם תחת מיקרוסקופ. עם הזמן, חלקיקי המיקרופלסטיק מתפרקים והופכים לננו-פלסטיק. אלו חלקיקים זעירים עוד יותר, עד גודל של 10 ננו-מטר. חלקיקים כה קטנים יכולים לעבור גבולות ביולוגיים כמו מעטפת התאים, ולייצר נזק לרקמות חיות. מחקר של אוניברסיטת לונד בשוודיה גילה כי חלקיקי ננו-פלסטיק שהגיעו למוחם של דגים השפיעו על התנהגותם. הדגים האטו את קצב אכילתם ונטו פחות לבחון את סביבתם.
במסגרת מחקר שפורסם בחודש אפריל מצאו חוקרים מאוניברסיטת טולוז כי הרוח נושאת את חלקיקי הפלסטיק הזעירים לכל מקום - לאורך מאות ואלפי קילומטרים. הם הופתעו לגלות חלקיקי מיקרופלסטיק בפסגות הגבוהות והמרוחקות בפירנאים, מרחק שישה קילומטר מהכפר הקרוב.
סוגי המיקרופלסטיק שנמצאו, עיקרם משאריות של אריזות חד פעמיות ושקיות ניילון. לפי ניתוחי מידע, מיקרופלסטיק יכול להיסחף עם הרוח לאורך 100 קילומטר, בעוד שלפי מידולי תנועות רוח ואבק שביצעה נאס"א במדבר סהרה, מיקרופלסטיק עלול אף להיסחף לאורך אלפי קילומטרים.
אותם חלקיקים נישאים לאורך המערכות האקולוגיות השונות, נאכלים על ידי בעלי החיים, ומגיעים במהירות לשרשרת המזון של בני האדם. לאחרונה, ביולוגים ימיים מאוניברסיטת סינגפור מצאו בקטריות רעילות על חלקיקי מיקרופלסטיק. על 275 חתיכות מיקרופלסטיק שבחנו, נמצאו כ-400 סוגים שונים של בקטריות, בהן בקטריה שגורמת לדלקות ולזיהומי קיבה ומעי אצל בני אדם.
לפי החוקרים, כשאותם חלקיקים נאכלים על ידי אורגניזמים ימיים, הם עלולים להצטבר לרמות מסוכנות ולחדור לשרשרת המזון. את החלקיקים אספו החוקרים במקומות נגישים ותיירותיים. חלקיקי המיקרופלסטיק אוספים איתם מזהמים שונים מהסביבה, ובכך הם הופכים למעין רפסודות, צלחות פטרי של זיהום.
אוכלים את הפסולת של עצמנו
מאחר שמפעלי טיהור מים לא יכולים ללכוד אותו, המיקרופלסטיק חודר בקלות גם מבעד למסננים ומגיע לאוקיינוס. חיות הים השונות ניזונות, לרוע מזלן, משאריות הפלסטיק של המין האנושי. בנוסף, אותם חלקיקי פלסטיק זעירים מגיעים למערכת האקולוגית גם דרך מכונת הכביסה שלנו; מחקר של אוניברסיטת דבלין מצא כי פריט לבוש פוליאסטר אחד יכול לשחרר למערכת המים כ-1,900 סיבי פלסטיק בכביסה אחת ובגדי פליז - כמיליון.
הפלנקטון, שמשמש מזון לחיות רבות, לא מבדיל בין מיקרופלסטיק לאצות, ולעיתים אוכל את הפלסטיק, דגים גדולים שאוכלים את הפלנקטון - ניזונים כך הם מהפלסטיק. המיקרופלסטיק סופח מהמים חומרים מזהמים כגון מתכות, ומזהמים אורגניים והידרופוביים. כשיצורים ימיים בולעים אותם, המזהמים מרעילים אותם. משם מגיעים לצלחותינו, כך, אנו למעשה אוכלים את הפסולת שלנו, בתוספת בקטריות אחרות.
לפי מחקר שבוצע באוניברסיטת אדינבורו, בזמן ארוחה של כ-20 דקות, כ-114 חלקיקי מיקרופלסטיק מגיעים לצלחת האוכל שלנו מהאוויר. חלקיקים אלו מסיימים את דרכם בתוך מערכת העיכול האנושית. בנוסף, חלקיקים אלו, הנמצאים באוויר, יכולים גם להיכנס לגופנו כחלק מתהליך הנשימה. מחקר של
הקרן העולמית לשימור חיות הבר, בשיתוף אוניברסיטת ניוקאסל באוסטרליה, גילה שבני האדם אוכלים בממוצע חמישה גרם פלסטיק בשבוע - בדומה למשקלו של כרטיס אשראי. מחקר של אוניברסיטת קולומביה שפורסם ביוני השנה, גילה שאמריקאי ממוצע צורך עד 52,000 חלקיקי מיקרופלסטיק בשנה ממאכלי ים, מים, סוכר, מלח ואלכוהול בלבד.
אם אתם משתמשים בבקבוקי פלסטיק לצרכי שתייה, אתם צורכים עוד כ-90 אלף חלקיקים בשנה, לעומת 4,000 בקרב אלה ששותים רק מי ברז. גם אם נסנן את המים שלנו דרך מערכות מתוחכמות ונמזוג אותם לכוס זכוכית שתונח על השיש - הם עדיין יזוהמו מחלקיקי מיקרופלסטיק הנישאים באוויר.
בבדיקה של ארגון Orb Media, דגמו חוקרים מי ברז ביותר מתריסר מדינות, ומצאו כי 83% מתוכן היו מזוהמות בסיבי פלסטיק. שיעור הזיהום הגבוה ביותר - 94% - נמצא בארה"ב, שם התגלו סיבי פלסטיק בדוגמיות מי ברז ממקומות כמו בנייני הקונגרס, המשרד הראשי של הסוכנות להגנת הסביבה ומגדל טראמפ.
החוקרים מעריכים שצריכת הפלסטיק שלנו גבוהה אף יותר מהעולה במחקרים, היות שלא נבדקו כלל מקורות המזון. חוקרים מאוניברסיטת וינה בדקו דגימות צואה מנחקרים הגרים בשמונה מדינות שונות ברחבי העולם ומצאו שבכולן יש חלקיקי פלסטיק, ללא קשר לתזונה או למדינת מוצא.
המחקר על השפעות המיקרופלסטיק על בריאות האדם עדיין בראשיתו ורמת המסוכנות שלו לבריאותנו איננה ברורה לחלוטין. בשנה שעברה הודיע ארגון הבריאות העולמי כי יחל לבצע סקרים ומחקרים בנושא. אך מחקרים שבוצעו בנוגע לחומרים המשולבים בתעשיית הפלסטיק, העלו ממצאים מדאיגים.
לדוגמא, חומר בשם BPA שנועד לחזק את הפלסטיק ולהפכו שקוף, נמצא כרעיל ובעל השפעות קריטיות על המערכת ההורמונלית והעצבית. חומר נוסף בעל השפעה שלילית הוא Phthalates , שנועד להפוך את הפלסטיק לגמיש ואלסטי, ולפי מחקר שנעשה בבית החולים Mount Sinai, חשיפה של עוברים זכריים לחומר משפיעה על המערכת ההורמונלית שלהם, וגורמת לבעיות פוריות ועקרות.
"אין לנו סיבה להניח שהחומרים שבפלסטיק הם ויטמינים או מינרליים", מסבירה ד"ר חגית אולנובסקי, מומחית לניהול סיכוני בריאות וסביבה. "כל עוד החומרים המזהמים כלואים בתוך הפלסטיק - זאת לא בעיה. הבעיה מתחילה כשהם משתחררים למזון, לשתייה ולסביבה. החומרים המזהמים זולגים מהמיקרופלסטיק ובנוסף, לחלקיקים האלה מצטרפים במהלך הזמן חומרים כמו מתכות כבדות ומזהמים סביבתיים. לכן, מיקרופלסטיק הוא מזהם גדול יותר מהפלסטיק עצמו.
"אנחנו רק מתחילים לגרד את הקצה של הבעיה. אין מספיק מחקר ואנחנו עדיין לא יודעים לומר איפה החשיפה הכי משמעותית - בשתייה, בנשימה, בדברים שאנחנו נוגעים בהם. בעולם מתחילים לבחון את הנושא, ובארץ לא כל כך. הבעיה בישראל כנראה חמורה בהרבה מאשר במקומות אחרים: בארץ, הטיפול במי השפכים הוא טיפול הרמטי. כלומר; הם מסוננים ועוברים לשימוש בחקלאות, וכך גם המיקרופלסטיק יכול להגיע לשדות, לדשן ולתבואה. אנחנו לוקחים מיקרופלסטיק מהביוב ומעבירים אותו לשדות ולגידולים שאנחנו אוכלים".
גם תהליך המיחזור מייצר פסולת
זיהום הפלסטיק הימי עולה לכלכלת העולם 2.5 טריליון דולר בשנה, כשלפי הערכות שמונה מיליון טונות של זיהום פלסטיק זולגים לאוקיינוסים מדי שנה. בתוך כך, ברור כי הפתרון המתבקש הוא צמצום צריכת הפלסטיק, למרות הקושי הניכר בכך כשמרבית המוצרים ארוזים בו. לפי האו"ם, ב-2015 מוחזר רק 19% מהפלסטיק העולמי.
צרכנים רבים מיטיבים להעביר, בצדק, את פרטי הפלסטיק בהם השתמשו לפח המיחזור, אך חשוב לזכור כי תהליך המיחזור כשלעצמו מייצר זיהום סביבתי. במקרים מסוימים ניתן למחזר פלסטיק אולם יש מוצרים, שקיות למשל, שיישארו בעולם לנצח עד שיתפרקו.
"המיחזור ניקה את המצפון של הצרכנים, אבל הדבר היחיד שטוב לסביבה הוא להקטין את הצריכה ולא לקנות כל כך הרבה זבל", מסכמת ד"ר אולנובסקי. "כל מה שאנחנו עושים בתחום עוזר לעסקים - כי הנה, אני ממחזרת, אין בעיה לצרוך. אני אלופה בהפרדות. אבל לא באמת עזרתי לסביבה. אנחנו צריכים ללמד, גם אם זה הפוך לאינטרס העסקי של העסקים והמדינה. לאף אחד אין אינטרס אמיתי לעשות את זה, וזה איום ונורא. תהליכי המיון וההפרדה משרתים את העסקים והתאגידים, אבל אנחנו מפסידים - האוויר שאנחנו נושמים והקרקע שלנו מזדהמים, והמיקרופלסטיק בכל מקום".
הזיהום בחופי ישראל גבוה פי תשעה בהשוואה למערב הים התיכון
מחקר שבוצע באוניברסיטת חיפה העלה כי כמות הפסולת שצפה בים בישראל גבוהה יחסית לממוצע העולמי. צפיפות חלקיקי המיקרופלסטיק מטרידה - בערך פי תשעה מהצפיפות במערב הים התיכון ובאוקיינוס השקט. תוצאות דיגום הפסולת הימית שערכו החוקרים מעידות שמיקרופלסטיק מופיע בכול הדגימות בשכיחות ממוצעת הגדולה פי 9 לעומת הממוצע במערב הים התיכון וגבוה מהממוצע העולמי. בנוסף, בחלקיקי הפלסטיק נמצאה כמות גדולה של מזהמים אורגניים, בייחוד בחלקיקים שנאספו בחלק הצפוני של מישור החוף.
"ערכנו מחקר של שנתיים, בשמונה עונות ב-17 נקודות בישראל", מסביר ד"ר נועם ואן דר האל, חוקר מיקרופלסטיק מהחוג לציוויליזציות ימיות בבית הספר למדעי הים מאוניברסיטת חיפה. "כמות חלקיקי המיקרופלסטיק באי הפלסטיק שנמצא באוקיינוס השקט גדולה פי שישה מכמות הפלנקטון הנמצא באותו אזור. כלומר, יש מקומות בים עם יותר מיקרופלסטיק מפלנקטון. כמות המיקרופלסטיק שאנחנו מצאנו בישראל, גדולה מכמות המיקרופלסטיק באותו האי.
"אפשר להיכנס לים בישראל, וברגע שמתחילים לשחות נתקלים בהרבה חלקיקים של מיקרופלסטיק. זה יכול לתת המחשה לגבי הכמויות שנמצאות אצלנו בים. עכשיו מתחילים להבין שחלקיקי ננו פלסטיק יכולים להיכנס לדם ולרקמות הגוף. פלסטיק יכול להיכנס לקיבת אדם ודג, הבעיה היא שרעלנים שמגיעים למים על ידי האדם, נספחים על המיקרופלסטיק, וכך הוא הופך להיות רעיל. גילינו במחקר שלנו שכמויות הרעלנים הספוחים אל המיקרופלסטיק גבוהות. מצאנו מזהמים שמקורם בחומרי דישון, ריסוס נגד מזיקים, חומרים של זיהום אוויר מתעשייה, PCBs, קבוצת חומרים ששימשו כמבודדים במוצרי חשמל ושנאסרו לשימוש בסוף שנות ה-70, וגם רעלנים ששקעו אל הים מזיהום האוויר לדוגמה PAH".
מצאתם את החומרים הללו בדגים?
"דג סיכן משויש הוא אחד מהמזונות העיקריים של הלוקוס שפופולרי באזורנו. גילינו שהוא אוכל כמויות אדירות של מיקרופלסטיק. זהו דג צמחוני באורך של כ-15 סנטימטר, ומצאנו בקיבתו הקטנה של דג יחיד 450 חלקיקים. השווינו את הממצאים של היום אל מול דגים שנתפסו ושומרו במוזיאון הזואולוגי החל משנות ה-60. בעשורים הראשונים ראינו כמויות זעומות של מיקרופלסטיק, אך בדגים שנתפסו החל מסוף שנות ה-80 ראינו גדילה משמעותית.
"בדקנו גם האם אותם דגים סופחים PCBs לתוך גופם, וראינו שיש מעבר של החומרים מקיבת הדגים אל תוך רקמות הגוף שלהם. משם, החומרים האלה עוברים לגופו של הלוקוס, וכשאנחנו אוכלים אותו - הם עוברים לגופנו. אם אנחנו לוקחים בחשבון שהפלנקטונים אוכלים מיקרופלסטיק, וגם דגים וצדפות, אפשר להבין עד כמה שרשרת המזון מצויה במצב עדין. כרגע, מבחינה מדעית, אין מחקר מספיק מקיף שמוכיח שהמיקרופלסטיק מזיק לאדם".
מה המדינה צריכה לעשות לדעתך?
"אנחנו מזהים כמויות גבוהות של חלקיקים של מיקרופלסטיק שמגיעים אל הים דרך נחלים ותעלות הניקוז עם הגשמים הראשונים. יש חשיבות לצמצום השימוש בחד פעמי ובשקיות, או בכל מוצר פלסטיק שיכול למצוא את עצמו בצורה מהירה בטבע. אנחנו צריכים להבין שכל שקית תתפרק לאלפי חלקיקי מיקרופלסטיק, והם בסופו של דבר יחזרו למזון שלנו.
"בעולם יש מגמה של להוציא מהחוק מיקרובידס- חלקיקי פלסטיק הנמצאים בתמרוקים, משחות שיניים ותכשירי פילינג, החלקיקים האלה מגיעים בסופו של דבר לשפד"ן, לבוצה, לנחלים ולים. בהולנד, בצרפת, בקנדה ובחלק ממדינות ארה"ב ווד הוציאו את המיקרובידים מהחוק, ומדינות אחרות בדרך. צריך לעשות את זה גם אצלנו".
ד"ר חגית אולנובסקי, מומחית לניהול סיכוני בריאות וסביבה, מוסיפה ש"זו אחת הבעיות הכי פחות מדוברות. צריך לזהות, לאבחן ולדעת מה נספח למיקרופלסטיק במחוזותינו. אחרי שמאבחנים, צריך לבדוק את הימצאותו במזון, בשתייה ובשדות ולבצע הערכת סיכונים. הניחוש שלי הוא שהחשיפה אליו מסכנת אותנו. אחרי שמעריכים סיכונים, נדרשת רגולציה מתאימה. צריכים להכיר בכך שיש כאן בעיה סביבתית שלא פוגעת רק בדגה בים התיכון, אלא גם באדם. מחקרים מראים שחשיפה למזהמים מפלסטיק גורמת למגוון רחב של מחלות ובעיות בריאות. הרשימה כוללת מסרטן, סוכרת, שיבוש הורמונלי, התבגרות מינית מוקדמת ועוד".
מי שמחפש את חצי הכוס המלאה - בהנחה שלא מדובר בכוס פלסטיק - ישמח לשמוע שבתעשיית הקלינטק בישראל, קיימים מספר סטארט-אפים שמנסים לפתור את בעיית הפלסטיק ולייצר חלופות נקיות.
הסטארט-אפ טריפל W של טל שפירא ואמיר אורנים, המייצרת ביופלסטיק משאריות מזון, גייסה בחודש שעבר כ-15 מיליון שקל. המיזם מייצר פלסטיק מתמחזר ומתכלה ובנוסף חוסך בזבוז מזון, שטחים להטמנת פסולת ואף את התלות בנפט, חומר גלם עיקרי בתהליך ייצור הפלסטיק המזהם.
הסטארט-אפ Solutum של הכימאית שרון ברק, מפתח חומר חליפי לפלסטיק, שמתכלה ואינו מזיק לסביבה. מטרת הפיתוח היא לתת מענה למוצרי פלסטיק חד פעמיים שמזהמים ויוצרים בעיות כלכליות, בריאותיות וסביבתיות.
הסטארט-אפ Tipa של היזמיות דפנה ניסבוים וטל נוימן, מפתח אריזות ביולוגיות מתכלות שמתפוגגות בתוך 180 יום, בדומה לאשפה אורגנית. האריזות מתאימות לחטיפים, מאפים, דגנים, מזונות יבשים וקפה, וכן אריזות לתחום ההלבשה, שקיות ועוד. החברה גייסה עד כה 25 מיליון דולר.