צה"ל יכול להיות טוב יותר - ולעלות פחות

מהתקציב של מדינת ישראל כולה - חלק הארי, יותר מ-72 מיליארד שקל, מוקצים למשרד הביטחון, רובו ככולו לצה"ל. בשל הבעיות הביטחוניות הבלתי נגמרות, וכעם המתנהל בחרדה תמידית לקיומו, מעטים מערערים על העלויות הכרוכות בהחזקת צבא גדול, ורוב הדרישות של צה"ל, נענות בחיוב. השאלה היא אם במחיר העתק שאנו משלמים, ניתן היה להשיג תוצאה טובה יותר?

נכון, מדינת ישראל צריכה צבא חזק, אולם ניתן לנהל דיון בשאלות המודל, המבנה וההשקעות בצה"ל. מאז הקמתה, ישראל מתנהלת במודל "צבא העם", הכולל גיוס חובה. לצד תרומתו למערכת הביטחון, יש לגיוס החובה הכללי השלכות כלכליות ועלויות ענקיות. חיילי החובה הם משאב יקר למשק, ונוסף לעלויות שלהם, משמעות השירות הצבאי היא דחיית מימוש הפוטנציאל לרכישת השכלה ולצאת לשוק העבודה. השפעות אלו נאמדו בעבר על-ידי גופים שונים, בהם ועדת בן-בסט ב-2006, והוועדה הציבורית לאומדן עלויות הביטחון בראשות ד״ר ליאורה מרידור בשנות התשעים. נמצא, כי אומדן הפסד התוצר למשק כתוצאה משירות החובה וההשתלבות המאוחרת בשוק העבודה ומפער השכר הנצבר על פני מסלול הקריירה - מוערך ב-3.7% מהתוצר, ובמספרים: כ-51 מיליארדי שקל (בשנת 2015). סכום פנטסטי לכל הדעות.

בגיוס החובה יש מעין "מס" שהוא ההפרש בין השכר שהחייל היה יכול להרוויח בשוק החופשי לבין שכרו הצבאי. "מס" זה יוצר עיוות משום שבמודל גיוס החובה, צה"ל מהווה מונופול על כוח האדם בגילאים שבין 18 ל-21, ובכך מונע לעיתים גיוס של כוח אדם מיטבי לשוק העבודה.

מנגד לישראל, רואים מגמה כלל-עולמית של מעבר לצבא מקצועי. רוב מדינות העולם המערבי (ארה"ב, צרפת, גרמניה ועוד) כבר עברו למודל כזה. ממחקריו של הכלכלן האמריקאי, המומחה ליחסי עבודה, וולטר אוי (1929-2013), עולה כי צבא מקצועי מאפשר את אותה עוצמה צבאית, עם כ-30% פחות חיילים מאשר במודל של צבא חובה. זאת, מפני שכוחו של הצבא לא נובע בהכרח מכמות החיילים הכללית, אלא מכמות החיילים המיומנים והכשירים. בגיוס חובה של שנתיים וחצי, שבו נדרשת הכשרה של שנה ללוחם, כ-40% מהזמן החיילים לא יהיו כשירים ללוחמה, אלא בהכשרה. לעומת זאת, בצבא מקצועי, שבו חיילים משרתים עשר שנים, כמות החיילים הנמצאים בהכשרה של שנה היא 10%. חיילים אלה יהיו גם טובים ומיומנים יותר מחיילי החובה, בשל הניסיון הרב שצברו בשדה הקרב.

ייתכן, שהגיע הזמן לשקול מעבר לצבא מקצועי-התנדבותי גם בישראל. הגישה במודל זה היא, שחייל הוא מקצוע נרכש שאותו יש ללמוד ולפתח לאורך זמן, מקצוע שיש לבחור בו, ללא כפייה. כשם שנעדיף שרופא מנוסה יטפל בנו, או שרואה חשבון מומחה יטפל בספרים שלנו, כך גם עדיף שחייל מנוסה יעמוד בחזית הלחימה. וזו לא רק מיומנות החיילים שתשתפר, אלא גם העלות תהיה נמוכה יותר.

בישראל - על פי המודלים השונים והניסיון של מדינות שעברו לצבא מקצועי-התנדבותי, ולאור מסקנות העולות מעבודתם של תא"ל (במיל') ד"ר ששון חדד, שהיה היועץ הכלכלי לרמטכ"ל, ופרופ' אשר טישלר, שחקרו את הנושא, נראה שכל עוד אנו עוסקים בצבא בגודל קטן עד בינוני (כמו צה"ל) - העלויות של הפעלת צבא מקצועי נמוכות מהעלויות של הפעלת צבא חובה. זה לא צריך לבוא על חשבון העוצמה הצבאית של צה"ל; .צבא מקצועי-התנדבותי דורש פחות חיילים עבור אותה עוצמה צבאית

ברור שמעבר כזה הוא תהליך מורכב, ושזה לא יקרה ביום אחד. אבל בשורה התחתונה, צבא מקצועי יהיה כלכלי יותר, יפחית הוצאות, ויוכל לפנות תקציבים לתחומים אחרים (חינוך, רווחה, בריאות ועוד). על רקע המצב הכלכלי בישראל, זו עוד סוגיה שכדאי לתת עליה את הדעת. 

הכותב הוא מייסד תנועת "חזית - לוחמים למען צבא מקצועי-התנדבותי"