בניין בנק ישראל / צילום:Shutterstock, א.ס.א.פ קריאייטיב
השבועיים האחרונים הציפו לתודעה הציבורית שני אירועים מעולם שערי החליפין בין המטבעות. האירוע הראשון מתרחש כאילו על פלאנטה אחרת - הפיחות המשמעותי והפתאומי של היואן הסיני מול הדולר האמריקאי. האירוע השני מתרחש לאורך זמן אצלנו בבית - הייסוף בשער החליפין של השקל מול אותו דולר אמריקאי. מה המשמעות של אירועים אלו? האם מלחמת הסחר בין ארצות-הברית ובין סין עלתה מדרגה? איך זה קשור אלינו? ולמה בנק ישראל לא מתערב במסחר במט"ח? ננסה לענות "לאן זזה הגבינה" הזו.
הפיחות בשער היואן הסיני הוא תוצאה של מלחמת הסחר בין ארה"ב ובין סין מזה כ-15 שנה, ואולי אף יותר, המשק הסיני הופך ליצרן העולמי, לנוכח שכר עבודה זול, רגולציה סביבתית ועסקית חלשה, משק ריכוזי ומתוכנן, ומה שמקובל לחשוב - שער חליפין נמוך למטבע, התומך בכושר התחרות.
התוצאה של כל העניין הזה היא שלארה"ב יש גירעון מסחרי מול סין בהיקף כ-450 מיליארד דולר. כלומר, האמריקאים מייבאים המון תוצרת סינית, ומייצאים לסין בתמורה ים של דולרים. הממשל האמריקאי מנסה כבר שנים לפתור את המצב בדרכי נועם, ולשכנע את סין לקיים מדיניות שער חליפין הגיונית יותר, כלומר לייסף את שער החליפין ולייקר את התוצר הסיני.
המשא ומתן לא נושא פירות, ונשיא ארה"ב דונלד טראמפ החליט כי הספיק לו, והוא מסיר את הכפפות, והטיל מכסים על תוצרת סין כדי להעלות את מחירה ולהפחית את הכדאיות ביבוא מסין. בעקבות ההודעה האמריקאית שלפיה יועלו המכסים על סחורות מסין בהיקף של 300 מיליארד דולר, התרחש לפתע פתאום פיחות משמעותי של כ-2.5% בשער היואן הסיני. המשמעות היא שהתוצר הסיני הוזל. המהלך הזה נתפס כפעולת תגמול סינית אל מול המכסים שמטיל הממשל האמריקאי במסגרת מלחמת הסחר, ובעקבות זאת שוקי ההון, מטוקיו דרך תל-אביב ואירופה ועד ניו יורק, צללו באופן משמעותי ביום שלמחרת הפיחות המשמעותי ביואן.
האירוע הזה מעלה מיד את השאלה האם שער החליפין של היואן הסיני מנוהל על-ידי הממשלה או שהוא נקבע על-ידי כוחות השוק? אם שער החליפין של המטבע הסיני נקבע על-ידי הממשלה, זה אומר שמלחמת הסחר בין ארצות-הברית ובין סין עלתה מדרגה. מלחמת סחר בין מעצמות כמו ארה"ב וסין נראית כחזון אפוקליפטי, צונאמי שישטוף את כל העולם - וגם אותנו.
אבל עיון מעמיק מעט יותר מגלה כי זו לא בהכרח התמונה האמיתית. שער החליפין של היואן הסיני כבר ירד (ייסוף של היואן) ביותר מ-10% פעמיים בארבע השנים האחרונות, ועלה (פיחות של היואן) ב-11% באותה תקופה. זו לא התנהלות מטבע המוכתבת על-ידי הממשל, אלא התנהלות של מטבע בהתאם לכוחות השוק. בעיון מעמיק עוד יותר מתברר, כי הבנק המרכזי הסיני לא מנהל את רמת שער החליפין, אלא מרסן את התנודתיות בשער החליפין. אלו שתי אסטרטגיות שונות לחלוטין.
נראה אם כן, שמלחמת הסחר בין האמריקאים ובין הסינים לא באמת עולה מדרגה. זו יותר מלחמה של "תחזיקו אותי", כיפופי ידיים ופירוטכניקה בין שני יריבים, שכל אחד מהם יודע מי באמת יותר חזק (ספוילר - האמריקאים). הסינים ימשיכו בטקטיקה של משיכת זמן, אבל אין להם באמת את אורך הנשימה של המשק האמריקאי. היכולת של הסינים לכפות על האמריקאים תנאי סחר מיטיבים עבורם נמוכה מאוד. מצד שני, חשוב לסינים שהתהליכים להתאמת שער החליפין יתבצעו בהדרגה, ולא יביאו את המשק הסיני, שחייב לפרנס מעל מיליארד סינים, לירידה חריפה בכושר התחרות ובצמיחה. המשטר הסיני יודע שזעזוע כלכלי חזק מדי מסוכן עבורו.
ואצלנו, שער החליפין של השקל לעומת הדולר יורד ויורד, למעלה מ-8% בעשר השנים האחרונות, וזה כבר מתחיל להיראות כבור ללא תחתית. בנק ישראל, בניגוד לעבר, ממעט לאחרונה להתערב, ולא קולט את עודף היצע הדולרים. התעשיינים צועקים, אבל הנגיד החדש שומר על עמימות, וחוטף על כך לא מעט ביקורת מפרשנים, ובעיקר מגורמים עלומי שם בשוק ההון, כלומר אנשים המדברים מהפוזיציה.
האם בנק ישראל בכלל צריך להתערב, לרכוש דולרים ו"להציל את היצוא הישראלי"? כמו שאומרים - שאלה מצוינת. אני ממש לא בטוח בכך, וזאת משתי סיבות עיקריות. האחת - בימים שבהם ממש לא ברור לאן הולכת מלחמת הסחר בין ארה"ב ובין סין, רצוי שהבנק המרכזי יותיר בידיו מרחב פעולה נרחב ככל הניתן, ינקוט מדיניות של עמימות ולא ינעל את עצמו בהכרזות על תוואי הריבית או שער החליפין, שאחר כך קשה יהיה לחזור מהן. נוסף על כך, שער חליפין גבוה מעודד ודוחף את התעשייה המתקדמת של ישראל, זו שלמדה לייצר ולייצא מוצרים עם ערך מוסף גבוה ושולי רווח רחבים, כאלה שיכולים לספוג תנודות בשער החליפין, ולטעמי, אלו התעשיות שצריך לעודד.
אז תשאלו מה יהיה עם התעשיינים והיצוא? ומה יהיה עם המלונאים שהישראלים בורחים להם לחו"ל? טוב ששאלתם. שקל חזק משקף את החוסן של המשק, ומחירי היבוא הנמוכים מורידים את יוקר המחייה. בנק ישראל לא צריך ולא יכול להילחם נגד מגמות השוק. המלונאים, התעשיינים והחקלאים צריכים להתמקד בפיתוח ובייצור המוצר התיירותי, התעשייתי והחקלאי בעל הערך המוסף הגבוה ושולי הרווח הרחבים. זה יבטיח את התחרותיות של המשק הישראלי מול כל העולם.
הכותב הוא מנכ"ל קרן הפנסיה גילעד. האמור לעיל אינו משקף בהכרח את עמדת ועדת ההשקעות של הקרן, והוא על דעת הכותב בלבד