תלמידות בבית ספר / צילום: תמר מצפי
אנחנו נמצאים בנקודת התפר. מצד אחד, אלו ימים מלאי תקווה ומצד שני, רגישים, על סף התמוטטות עצבים. כמו בכל שנה בתקופה זו, ההורים מריחים את הסוף, רואים את האור שבקצה המנהרה ונמצאים באפיסת כוחות. אחרי שהילדים היו בקייטנות, מימשו את כל האטרקציות האפשרויות, הסבתות מיצו ומילאו את תפקידם - כעץ נותר להמתין בסבלנות ליום המיוחל - ה-1 בספטמבר.
● אילון גילאון בעד שביתה במערכת החינוך: האתוס הציוני מחייב להגן על זכותם לשבות - גם כשזה לא נוח
מעבר לעובדה שהחופש הגדול, גדול מדי, נוספו למשוואה הזאת ועדי עובדים אפורים ואימתניים: הסתדרות המורים שבראשה עומדת יפה בן דוד, שמייצגת לא פחות מ-160 אלף מורים וגמלאים, וארגון המורים שבראשו עומד רן ארז כבר שבע קדנציות ברציפות, משנת 1997. מאז שהייתי בכתה ז'.
מילא היה ארז נבחר בבחירות דמוקרטיות. אבל השיטה בארגון עובדת אחרת לגמרי. קיים מעגל סגור שמזין את עצמו, המורים בוחרים נציג לבית הספר שבוחר נציג למחוז, והם בוחרים את היו"ר. מדובר במורים ותיקים, שלא מפנים את מקומם ומשמרים את הסטטוס קוו הקיים. בראש סדר העדיפויות שלהם לא נמצאים מורים חדשים וצעירים, גם לא הילדים, אלא התנאים של הוותיקים שמלמדים עשרות שנים.
כך הגענו למקום השני בדירוג מדינות ה-OECD בפערי השכר שבין מורים צעירים לוותיקים. אף אחד מהארגונים לא דואג לתנאי העובדים הצעירים, ולכן אחוזי הפרישה מהמקצוע גדולים. 11% מהמורים פורשים אחרי שנה אחת בלבד ו-25% אחרי חמש שנים, אלו נתונים מבהילים שמעידים על כך שחייבים לשנות את השיטה. אנחנו, האזרחים, מפסידים את המורים הצעירים והטובים, בעלי המוטיבציה שרוצים להשפיע לטובה על דור העתיד.
ארגוני המורים החליטו לנצל את כוחם כדי לפגוע בילדינו ובעתיד כולנו. בכל ספטמבר הם באים עם דרישות, רגע לפני החזרה ללימודים ומאיימים בשביתות. בדיוק ברגע שההורים נמצאים "על הקצה", שהם ניצלו את כל ימי החופשה מהעבודה, שהוצאות על בייביסיטר או על מסגרות שונות חצו כל גבול אפשרי. מן העבר השני, נמצאים התלמידים שמפסידים חומר לימוד ומוצפים משיעמום. דווקא אז, ארגוני המורים משתמשים בילדינו כבני ערובה. הפעם האחרונה שבה ארגוני המורים לא שבתו או איימו בשביתה הייתה בשנת 2011, כשהם קיבלו את מבוקשם בלי הצורך לשבות.
ה-1 בספטמבר השנה הוא תאריך יוצא דופן. הפעם הם "זכו" במכפיל כוח, תחילת שנת הלימודים יוצאת בשיאה של מערכת בחירות. בהתאם לכך, הם מנצלים את סמיכות הזמנים כדי לסחוט כסף עבור עובדים הזוכים לפנסיה תקציבית. במקום להקצות משאבים לתלמידים או למורים חדשים שממהרים להתייאש מהמערכת, בארגוני המורים בוחרים לדאוג דווקא למי שזוכה למתנה בזבזנית שמרוקנת את קופת המדינה.
בנשק השביתה מבקשת יפה בן דוד להגדיל את תשלומי הפנסיה שמשולמים מתקציב המדינה ישירות למורים הוותיקים, שבניגוד לצעירים לא נדרשו לחסוך כדי לזכות בהן, אלא זוכים בהן מכוחו של הסדר הזוי ושערורייתי. כבר עכשיו אמורים אזרחי ישראל לשלם את החשבון על התחייבויות פנסיוניות במאות מיליארדים. בהתנהלותם, מעבירים ועדי העובדים מסר: אולי אכפת להם מחינוך ילדינו, אבל אכפת להם הרבה יותר מהכיס שלהם.
בסופו של דבר, מוכרחים ליצור סדר עדיפויות חדש. סדר שבו עתיד ילדינו וזכות הבחירה של ההורים נמצאים מעל זכויות היתר של מורים ותיקים. ישנן דרכים רבות לנהל משא-ומתן ולהביא לשיפור בתנאי עבודה בלי לפגוע בציבור. לוועדי העובדים יש אחריות כלפי הציבור וחייבים לפעול להגבלת זכות השביתה שלהם. הציבור אינו קלף מיקוח. אסור לאפשר לשביתות כאלה לקרות. לא על חשבון הציבור ובוודאי לא על חשבון עתיד ילדינו.
הכותבת היא חברת כנסת בליכוד
*** גילוי מלא: אריאל ויטמן, עורך מדור הדעות של "גלובס", שימש בעבר כדובר של חברת הכנסת שרן השכל