מבקר המדינה מתניהו אנגלמן / צילום: יוסי זמיר
1. אנגלמן מדלג ומתעלם מהקושי המעצבן שקרוי "ועדת ההיתרים"
עצם ההחלטה של מבקר המדינה החדש, מתניהו אנגלמן, לאשר לראש הממשלה בנימין נתניהו לקבל 2 מיליון שקל מאיש העסקים ספנסר פרטרידג', הוא לא דבר "מרגש" במיוחד בעיניי. כשבוחנים את ההחלטה במנותק מכל מה שקרה עד היום סביב בקשות המימון שהגיש נתניהו ל"ועדת ההיתרים" במשרד מבקר המדינה, אפשר להתייחס אליה כאל החלטה סבירה בסך-הכול.
ראשית, פרטרידג' אינו נתן מיליקובסקי, ולא הייתה לו שותפות עסקית עם נתניהו שעלולה לעורר בעייתיות בהעברת הכספים. שנית, קבלת 2 מיליון שקל כהלוואה לצורך מימון הגנה משפטית, אינה דומה לקבלת 2 מיליון שקל כמתנה לצורך אותו מימון. זאת, בהנחה שההלוואה תוחזר.
הבעיה היא שאל ההחלטה הזו של המבקר אי-אפשר להתייחס כמנותקת מכל מה שקרה, ושהתהליך שהוביל לאישור מתן הכספים לנתניהו למימון הגנתו המשפטית הוא אחד התהליכים הבעייתיים ביותר שהתרחשו במקומותינו בשנים האחרונות. הוא התחיל בכך שנתניהו קידם את מועמדותו של אנגלמן לתפקיד מבקר המדינה בזמן שוועדת ההיתרים ששייכת למוסד מבקר המדינה, דוחה את בקשות ראש הממשלה לקבלת מימון מפרטרידג' וממיליקובסקי.
התהליך המשיך בכך שלאחר בחירת אנגלמן הוא נזף בוועדת ההיתרים הקודמת על החלטותיה בנוגע לבקשות נתניהו; התעצם כשאנגלמן הביא להחלפת הרכב ועדת ההיתרים ולהדחה או התפטרות של חברי הוועדה הקודמת; והגיע לשיא כעת, כשאנגלמן התעלם מהקושי הקטן והמעצבן הזה שקרוי "ועדת ההיתרים", ומאשר לנתניהו את קבלת הכספים המיוחלים מפרטרידג'.
ובמילים אחרות, במקום לדבוק בהליך התקין והחוקי, מבקר המדינה פשוט דילג בקלילות מעל ועדה שפועלת מאז שנת 1980, ושתפקידה לדון בבקשות שונות של שרים וראשי ממשלה, ולקבוע אם לאשרן או לדחות אותן בשל מצבים של ניגוד עניינים. ועדה שכלל אינה כפופה למבקר בהחלטותיה, אלא למורת הדין. כך שראש הממשלה ומבקר המדינה פשוט מזלזלים בפומבי וללא בושה בהליך התקין ובדעת הציבור. ובמילים פחות מכובסות: הם משתינים עלינו מהמקפצה.
2. כנס שנת המשפט: חימי מנסה להתבדל מנוה; אוחנה מנסה להידמות לשקד
איילת שקד ואפי נוה, שרת המשפטים לשעבר ויו"ר לשכת עוה"ד הקודם, המקורב אליה, לא נכחו בגופם בכנס פתיחת שנת המשפט שערכה השבוע לשכת עוה"ד, אבל רוחם של נוה ושקד ריחפה מעל האירוע. בעוד שיו"ר הלשכה המכהן, עו"ד אבי חימי, עשה כמעט הכול כדי להבדיל את עצמו מנוה, התאמץ שר המשפטים החדש והזמני, אמיר אוחנה, להידמות לשקד.
הדבר בא לביטוי בצורה מובהקת בנאומים שנשאו השניים. בתקופה שבה עו"ד נוה נחקר ומואשם על-ידי מערכת אכיפת החוק, ומנהל מתקפה אישית נגד פרקליט המדינה שי ניצן, בטענה שניצן מתנכל לו, מיקד עו"ד חימי את נאומו בהגנה על מערכת אכיפת החוק ועל ראשיה מפני מתקפות הפוליטיקאים.
השר אוחנה, שנאם אחריו, הקדיש את נאומו כדי לשבח ולהלל את עצם קיומם של ויכוח ומחלוקות בינו לבין מערכת המשפט ומגיניה. מחלוקת שהגיעה לשיא בימיה של שקד כשרת משפטים. "האיפכא מסתברא והמחלוקות - אינן מקור חולשתנו - הן מקור עוצמתנו", אמר אוחנה, וחזר עד לחוזה המדינה, בנימין זאב הרצל, כדי לשכנע בטיעוניו: "הרצל ידע לזהות שהמתח בין שני הקצוות המנוגדים הוא לא הבעיה של העם היהודי. להיפך, הוא ראה במתח הזה את הפתרון של עמנו".
עכשיו, ברמה העקרונית, אוחנה צודק. זה דבר כמעט טריוויאלי לומר שמחלוקות, מתחים, וביקורות, יכולים להיות מקור לצמיחה ולשיפור. אלא שהבעיה אינה עצם הביקורת או הוויכוח, אלא כשאלה מונעים משיקולים זרים, פוליטיים ואחרים. כלומר, כשהביקורת היא דמגוגית, מסיתה, ואינה מנומקת. למשל, כששר משפטים קורא לא לכבד החלטות של ביהמ"ש העליון, או כשהוא מטיל רפש בשופטים באופן דמגוגי.
בשבוע שעבר פורסם בבטאון לשכת עורכי הדין מאמר של השר אוחנה, שבו הוא השתלח בשופטים ואמר שראה שופטים, ש"נמנמו, נרדמו, או גלשו באינטרנט בזמן משפט של נאשם ברצח, ובלבד שלא לשמוע את זעקתו". הרצל רצה? זה מה שיצא.
3. זיכוי מהדהד: ראוי שדברי השופט בתיק מוצפי יילמדו בכל השתלמות של חוקרי משטרה וסנגורים
גם פרקליט המדינה, שי ניצן, וממלא-מקום המפכ"ל, מוטי כהן, נשאו בתורם דברים בכנס פתיחת שנת המשפט. באיזשהו מקום הייתה לי תקווה, או אשליה, שניצן או כהן יתייחסו בנאומים שלהם לזיכוי המהדהד בשבוע שעבר של איש העסקים, רוי מוצפי, מהאישום שנתן שוחד לשר המנוח, בנימין (פואד) בן-אליעזר.
הציפייה שלי נבעה מכך, שמדובר באירוע מכונן מבחינת הפרקליטות, המשטרה, ומערכת אכיפת החוק בכלל. לא בכל יום מזוכה אחד משני הנאשמים במתן שוחד, באחד מתיקי השחיתות הציבורית החשובים והמתוקשרים ביותר שנוהלו כאן. וחשוב מכך, לא בכל יום מותח שופט בימ"ש מחוזי ביקורת כל כך קשה ונוקבת על האופן שבו ניהלה המשטרה חקירה של חשוד. בעיקר כשמדובר במתן שוחד לשר בכיר שהיה גם מועמד לנשיאות המדינה.
נזכיר, שהשופט בני שגיא, שהרשיע את אברהם נניקשווילי במתן שוחד לפואד, אך זיכה את מוצפי, מאישום דומה, כתב בהכרעת הדין כי חוקרי המשטרה לא רק ששללו ממוצפי את אחת הזכויות הבסיסיות שמוענקות לחשוד בזמן חקירתו (להיות מוזהר כי דבריו בחקירה עלולים לשמש נגדו), אלא אף טשטשו, עד כדי העלימו, את הבעייתיות ביחס לדברי מוצפי בחקירה.
לדברי השופט, "ההתנהלות החמורה של המשטרה לא הסתכמה רק בהחלטה שלא לקיים חקירה באזהרה (שהובילה לשלילת כל זכויותיו של הנאשם), אלא התאפיינה גם בשורה של הסברים שסיפק החוקר לנאשם באשר להבדלים בין חקירה פתוחה לבין חקירה באזהרה". השופט הוסיף: "פעם אחר פעם הסביר החוקר לנאשם כי עליו לומר את כל האמת, כי אין סיבה למסור גרסאות מצמצמות, כאשר המסר הברור העולה מדבריו של החוקר, הוא מסר שלפיו הנאשם יכול למסור כל נתון שיישאל לגביו ללא חשש מפני הפללה עצמית".
נזכיר, כי צוות החקירה של מוצפי בראשות החוקר צחי חבקין, שקיבל קיתונות של ביקורת מבית המשפט, הוא גם הצוות שהוביל את חקירת תיק 4000, שבו חשוד ראש הממשלה נתניהו בקבלת שוחד מאיש העסקים שאול אלוביץ'. גם לחשודי תיק 4000 יש טענות קשות באשר לאופן שבו הם ואחרים נחקרו ועוד נשמע על כך.
אבל חזרה למוצפי, שיוצג ע"י עו"ד ששי גז - כבר כתבתי כאן שנימוקי השופט בתיק מוצפי ראוי שיילמדו בכל קורס בסיסי של חוקרי משטרה, ובכל השתלמות לפרקליטים פליליים. אבל ספק רב אם זה יקרה. ככל הידוע לי, בפרקליטות לא מתכוונים לערוך תחקיר או בדיקה, איך קורה שחקירה מלווה ע"י הפרקליטות מתנהלת באופן המקולקל הזה, או איך קורה שתיק נגד חשוד שנחקר באופן שמקפח קשות את זכויותיו, ממשיך להתנהל עד תומו.
בזמן שמוצפי לא קיבל הזדמנות לשמור על זכות השתיקה בחקירתו, פרקליט המדינה וממלא-מקום המפכ"ל שמרו בכנס פתיחת שנת המשפט על זכות השתיקה, והתעלמו מהזיכוי המהדהד שלו. ניצן העדיף לדבר על הישגי הפרקליטות, כהן על הישגי המשטרה. כנראה, מבחינת פרקליט המדינה ומ"מ מפכ"ל המשטרה, חשבון נפש זה לחלשים.