בניין הבימה בתל אביב / צילום: Shutterstock
1.
לפני כחודש וחצי חשפתי פה את העסקה התמוהה של המדינה למכירת חלקה (50%) בבניין הבימה, ממנו פועל התיאטרון. מהצד האחד, מדינת ישראל; מהצד השני: עיריית ת"א; ובתווך: התיאטרון הוותיק שהחזיק משנת 1961, בהסכם המייסדים של חברת הבניין, כ-20% ממניות החברה - שהוחזקו בנאמנות. המדינה אילצה את התיאטרון לוותר על מניותיו בדרך לעסקת מכירת המניות על ידה לעיריית ת"א. התמורה שנקבעה: מיליוני שקלים. אך לפי הערכת שווי חיצונית שקיבלתי מאוהד דנוס, לשעבר יו"ר לשכת השמאים: הבניין שווה 370 מיליון שקל, גם כשלוקחים בחשבון את האופי הציבורי שלו, שיכול לשמש רק לפעילות התיאטרון. איזו מן עסקה זו? לרשות החברות הממשלתיות לא היו תשובות טובות לעסקה התמוהה לבד מהתשובה שהיא עדיין לא גובשה ונחתמה. מהתשובה של עיריית ת"א אז אפשר היה להבין שהעסקה סגורה וחתומה.
תיאטרון הבימה נקלע בתווך, בין עיריית ת"א (שלא מתקצב את הבימה בניגוד לקאמרי) לבין האוצר. מדובר בתיאטרון, כפי שתיארתי בעבר, שעבר דרך חתחתים. בזמנו של יעקב אגמון הוא נוהל לא טוב, נזקק לסיוע מהמדינה, נאלץ לעבור ממשכנו בגלל שיפוצים שנמשכו יותר מ-5 שנים והפסיד הכנסות משמעותיות. בשנים האחרונות הוא עומד על רגליו יפה מאוד ומרוויח תפעולית, אלא שההלוואה מהמדינה והוצאות הריבית מעיקות עליו. הוויתור על המניות נעשה תוך הבטחה שהתיאטרון יקבל סיוע, משהו כמו 10 מיליון שקל ואף יותר, שחלקו יגיע מתמורת מכירת הבניין בנזיד עדשים והיתר מתקציב משרד התרבות והספורט (הסיוע מגובה ממכתבים של מנכ"ל משרד התרבות והספורט). הסיכום הזה לא התממש, לתיאטרון נשלחה חשבת מלווה והחלה מלחמת עולם.
מדוע הסיכום לא התממש? באוצר לא מרוצים מהתנהלות התיאטרון. לטענתם, הוא "מכרסם" שוב ושוב בסמכויות החשב המלווה ומסכל בצורה משמעותית את האפשרות לגבש תכנית הבראה אשר תביא לפתרון המצוקה הכלכלית של התיאטרון ולאיזון תקציבי לאורך זמן. אני מכיר היטב את השיטות הללו של האוצר: כל אימת שגוף מסויים לא מתנהל כפי שפקידי האוצר חושבים שהם צריכים להתנהל (לרוב מדובר בפקידים שלא ניהלו דבר וחצי דבר מימיהם), הם מעבירים אותו סידרת חינוך. כלומר, ייבוש תקציבים והקצבות שמגיעות לו ממילא. זו השיטה: לא תעשה מה שאנחנו מבקשים - לא משנה שלא עמדנו בסיכומים - אנחנו נרעיב אותך.
כיוון שבאוצר כמו באוצר, יודעים לריב על שטויות במקום למכור נכס כמו שצריך, הגענו עד הלום. נכס שנמכר בנזיד עדשים, תיאטרון שמנוהל יפה על ידי אודליה פרידמן (רווחיות תפעולית במשך שש שנים ברציפות), תיאטרון שמנסה לקושש כמה מיליונים, תיאטרון שוויתר על מניות בחברה שמחזיקה את הבניין ששוות כמה עשרות מיליונים ונמצא עתה בין הפטיש והסדן - ומדינה שלא יודעת לעשות עסקים.
תיארתי בעבר את כל הסיפור המוזר הזה בצורה הבאה: המדינה "עבדה" על התיאטרון בוויתור על מניותיה בבניין; המדינה "עבדה" על עצמה במכירת הבניין עצמו בפרוטות; כתוצאה מכל זה, המדינה והרגולטורים שלה מתעסקים בזוטי הזוטות ומנסים עכשיו להעביר סידרת חינוך את התיאטרון, למרות שהוא עומד יפה על רגליו מבחינה תפעולית ואפשר לראות זאת בקלות מעיון בדוחותיו הכספיים.
2.
מאז שפירסמתי את הערכת השווי לבניין, הבין תיאטרון הבימה שנפל פה קורבן לאיזשהו תרגיל על ידי המדינה. מצד אחד הוא העביר את מניותיו בבניין ללא תמורה ומצד שני הוא לא קיבל את הסיוע שעליו קיבל התחייבות. בקיצור, נותר קירח מכאן ומכאן. התיאטרון שכר את שירותיו של עו"ד רם כספי בפרו בונו והחלה חלופת מכתבים בינו לבין האוצר. מהמכתב הראשון, ב-18.8, שיועד לשר האוצר משה כחלון, לשרת התרבות והספורט מירי רגב, לחשב הכללי רוני חזקיהו, למנכ"ל האוצר שי באב"ד ויוסי שרעבי מנכ"ל משרד התרבות והספורט, עולה כי משרד התרבות והספורט מעכב את סכומי התמיכה השוטפים המגיעים כדין לתיאטרון ("אנו סבורים שהוא נעשה שלא כדין וכי אין לעיכוב הכפוי כל יסוד עובדתי או משפטי"). כמו כן הדגיש כספי כי התיאטרון אינו מתנגד לתכנית הייצוב וגם אינו מתנגד למינוי חשב מלווה, אבל תחת עקרונות של שמירה קפדנית על עצמאות התיאטרון, אי התערבות בחופש היצירה ובתכנים ושמירת הזכויות של עובדי התיאטרון. בסופו של המכתב מתייחס כספי למניות התיאטרון בבניין הבימה: "לתיאטרון טענות והשגות מהותיות בכל הקשור לנסיבות העברת מניותיו בחברת בניין הבימה ומכירתן על ידי המדינה לעיריית תל אביב-יפו ואין זה המקום ולא זו העת לפטרן שכן בסוגיה זו התיאטרון משמר בידו את הזכות להגיש לכם את השגותיו והערותיו בנפרד".
הניסוח המנומס הזה הוא בבחינת רמז עבה מאוד לאוצר - ובמילים קצת פחות מנומסות: עקצתם אותנו, יש לנו השגות בעניין ואנחנו שומרים בידינו את הזכות להגיש לכם את ההשגות. השורה התחתונה של כספי: שחררו את כספי התמיכה השוטפת המעוכבים שלא כדין, בואו נשב ונלבן את הנושאים שבמחלוקת - מחלוקת שנמרחת שנים - ועל מה? על כמה מיליוני שקלים.
3.
ב-27.8 הגיע מכתב התשובה של האוצר. אלו שהמכתב יועד להם בכלל לא ענו. מי שענה היו שתי פקידות בכירות, מה שמסמל יותר מכל על שלטון הפקידים במדינת ישראל. האחת, עו"ד טלי ארפי, סגנית בכירה ליועץ המשפטי במשרד האוצר והשנייה עו"ד הדס פרבר-אלמוגי, היועצת המשפטית במשרד התרבות והספורט. מסתבר שהן קובעות, הן המושלות, הן המחליטות. במכתב העלו שתי היועצות המשפטיות שורה של טענות חריפות נגד התיאטרון אבל בלי נתון כספי אחד עם תימוכין וגם לא הייתה שום התייחסות למכירה התמוהה של הבניין בנזיד עדשים. במכתב נטען כי התיאטרון קיבל תמיכה מהמדינה לאורך השנים האחרונות בהיקפים של עשרות מיליוני שקלים - אך זה לא נכון! יש הבדל בין הקצבות לבין סיוע, וחבל שהן לא בדקו זאת בדוחות הכספיים.
רוב המכתב עסק, כצפוי, בהתפלפלות משפטית סביב מבחני תמיכה וכדומה, בלי התייחסות ענייניות ומקצועיות לטענות התיאטרון על כך שהוא נאלץ לעבור ממשכנו במשך יותר מ-5 שנים, על ההסכמות שהיו להזרמות של 10 מיליון שקל של מנכ"ל משרד התרבות והספורט ועוד. בקיצור, תפארת המשפטיזציה הישראלית על זוטי הזוטות. מה שניכר עוד מבין השורות זו האמוציות ולא הרציונליות - מבחינים היטב בעוינות של השתיים לתיאטרון, להנהלתו, לסוגיות שהוא מעלה. הן מבטלות את הטענה כאילו עצירת כספי התמיכה מהווים "איום" ומהווה ניסיון להפעלת לחץ, אבל זה בדיוק העניין: ייבוש כספי של תיאטרון - הרי כל תיאטרון בנוי גם על הקצבות מהמדינה - דינו אחד: איום ולחץ כספי ליישר קו. זה הרי לא ייתכן שמשטר הפקידים והפקידות בישראל יסחוט בפועל באיומים תיאטרון בייבוש תקציבי. איפה בדיוק המושלים? איפה בדיוק שר האוצר כחלון? איפה בדיוק שרת התרבות והספורט רגב? אה, בטח תצוץ עכשיו הטענה שמדובר בממשלת מעבר שלא יכולה לקבל החלטה כה פשוטה.
4.
לפני כשבוע, ב-2.9 ענה להן כספי שאין כל טעם להמשיך בהתנצחויות ויש לפעול לאלתר על מנת להסדיר בהסכמה את מערכת היחסים שבין הצדדים ולהסיר במסגרתו את ה"חרב" הכלכלית המתנוססת מעל ראשו של התיאטרון ובמסגרת זו להפוך למענק את יתרת סכום ההלוואות הקיימות כמו גם את כספי הסיוע המיוחדים שניתנו ושיינתנו לתיאטרון. כספי שולח רמז עבה למדינה: בואו לא נגיע למצבים בלתי הפיכים והליכים משפטיים.
בינתיים, יקרה מה שיקרה לכל תאגיד שמיובש כספית: הוא לא יוכל לשלם שכר, הוא לא יוכל לפעול בצורה תקינה, הוא יהיה תחת איום מתמיד של פקידים שפשוט משחקים בו. חכמים על חלשים, הפקידים האלה. נראה אותם נלחמים בפנסיות התקציביות המנופחות של החברים שלהם, ברמות השכר המנופחות בסקטור הציבורי של החברים שלהם, במכירת בניין תיאטרון הבימה בנזיד עדשים ועוד. הכי קל להתלבש על תיאטרון שמרוויח תפעולית ואפשר לפתור את בעיותיו ב-5 דקות.
זו, בקליפת אגוז, כל הבעיות שלי עם הרגולציה הישראלית. החלטות שגוררות רגליים, פתרונות פשוטים שמתעכבים ואפשר לפתור אותם בשיחת טלפון, פקידים שיוצאים מהאוניברסיטאות בלי שום טיפה של ניסיון עסקי ויכולת להבין איך עושים עסקים - ובטוחים שהם יודעים לנהל עסקים ולעצב עסקאות מכורסתם הנוחה. רק חבל שכחלון, רגב וחזקיהו זזים הצידה ונותנים לפקידים לשחק לפניהם. לא הם נבחרו כדי להחליט, אתם נבחרתם - אז תחליטו כבר.
שחקני הבימה לנתניהו: "כל פקיד מהדרג השלישי מתגלה כחזק יותר מאלו שנבחרו למשול"
המאבק על זוטי הזוטות (10 מיליון שקל!) הביא את שחקני הבימה לשלוח מכתב לפני כחודשיים לראש הממשלה בנימין נתניהו: על החתום, בין היתר, ליא קניג, יעקב כהן, טל מוסרי, ניצה שאול, טוביה צפיר, נורמן עיסא ועוד.
הנה עיקריו של המכתב: "אנו, שחקני 'הבימה', התיאטרון הלאומי של ישראל - אשר ציין זה מכבר את שנת ה-100 להיווסדו - פונים אליך בקריאה נרגש להתערב ולפתור משבר הזוי שנמשך כבר למעלה משני עשורים ומאיים על המשך קיומו של התיאטרון הלאומי... הפרטים אולי ידועים לך, אך בכל זאת נעלה על הכתב את עיקריהם:
"לפני יותר מעשרים שנה העמידה המדינה הלוואות לתיאטרון הלאומי, במקום תמיכה ומענק, ולא זו בלבד אלא שעשתה זאת עם ריבית רצחנית של 15% לשנה. לאורך 20 השנה האחרונות שילם הבימה סך כולל של כ-20 מיליון שקל קרן וריבית - למדינה, שהוא התיאטרון הלאומי שלה. זאת ועוד, לפני 10 שנים הוציאה המדינה את התיאטרון ממשכנו הקבוע לגלות המתוכננת לשנה וחצי לצורך שיפוץ הבניין, עם הבטחות שתישא בכל ההוצאות. בפועל, הפכו השנה וחצי שהיו מתוכננות ל-5 שנות גלות - שעלו לתיאטרון 18 מיליון שקל מקופתו הדלה. ראשי המדינה ושריה לדורותיהם הבטיחו לשאת בתוצאות, ולא עמדו בהבטחתם.
"בשנת 2012 נראה היה שהמדינה הכירה בעוול שעשו הממשלות הקודמות לתיאטרון הלאומי, ולאחר מו"מ ממושך נחתם הסכם הבראה 'עקום' בין המדינה והבימה. ההסכם, שנועד לפתור אחת ולתמיד את הגירעון בן עשרות השנים לא התייחס לכלל חובות התיאטרון אלא העניק פתרון חלקי בלבד, ועל אף שדירקטוריון התיאטרון התריע על כך בפני פקידי האוצר ועל אף שכל הנוגעים בדבר היו מודעים לכך, נאלץ התיאטרון להסכים להצעה המוגבלת מטעם האוצר ולצאת לדרך.
"מאז הסכם ההבראה, תיאטרון הבימה בראשותה של המנכ"לית אודליה פרידמן מתנהל בהתייעלות שאין דומה לה, מרוויח כסף ומסיים כל שנה - מזה 6 שנים ברציפות, ברווח תפעולי. במילים אחרות, לו הייתה המדינה מכירה בבעיה ומוחקת את גיבנת העבר שהיא עצמה יצרה, היה תזרים המזומנים של התיאטרון בבנק חיובי וללא שקל אחד של חובות. את הבעיה הזו, שכרוכה בסעיף תקציבי שערכו ששווה לקמצוץ מסך תקציבי המדינה - משרד התרבות ומשרד האוצר לא מצליחים לפתור מזה 4 שנים. השרים רגב וכחלון אמנם מגלים לאורך השנים הבנה ורצון טוב, אבל - מסתבר שהפקידים שלהם מונעים מהם למשול ולהעביר את הכסף שמגיע לתיאטרון הלאומי. רק מילים יפות, ואפס מעשים.
"המאמצים הרבים שעשו גם לאחרונה הדירקטוריון והמנכ"לית מול משרדי האוצר והתרבות הביאו לגיבוש הבנות ומזה חודשים יש הבטחה לכסף - אך הוא 'תקוע' ואינו מועבר ליעדו. כל פקיד מהדרג השלישי מתגלה כחזק יותר מאלו שנבחרו למשול.
"בישיבה שהתקיימה במשרד האוצר ב-16.6 הוא לידיעת התיאטרון כי על מנת להמשיך ולבצע בפועל את החלטת שרי האוצר והתרבות יהיה על התיאטרון להיות כפוף ל... חשב מלווה מטעם משרד האוצר. פקידי האוצר אף דורשים לעצב תכנית הבראה נוספת עבור התאטרון, תחת ידו של אותו חשב מלווה.
"מדוע נדרש חשב מלווה לתיאטרון שכבר 6 שנים מתנהל מצויין ובעודף תקציבי ורווח כספי - שנה אחרי שנה? השתת חשב מלווה על התאטרון היא איום על החופש האמנותי של כולנו. התערבותו של גורם חיצוני שאינו מעורה בניהול התיאטרון ואינו בקי בשדה התרבותי בתוכו פועל התיאטרון היא מסוכנת ועלולה למחוק באחת את ההישגים האמנותיים הרבים להם זכה התיאטרון בשנים האחרונות. אמנות איננה מדידה, ערך אמנותי אינו מדיד.
מר נתניהו, זוהי בקשה אישית - אנא הורה לסיים לאלתר את הפרשה העגומה הזו, שהיא הקשה ביותר ב-101 שנות פעילותו של תיאטרון הבימה. כל יום כעת, הוא בבחינת 'להיות או לא להיות'... אנא אפשר לנו, שחקני התיאטרון הלאומי ועובדיו, להמשיך ולעסוק בתרבות ורוח ולא בכלכלה. רק התערבותך היא שתביא לסיומו של המשבר".
"טענות התאטרון משוללות יסוד"
ממשרד האוצר נמסר בתגובה: "תאטרון הבימה מבקש לקבל כספי תמיכה מכוח שני מבחני תמיכה, להם הגיש בקשה. מבחני התמיכה קובעים תנאים ברורים בהם הגוף הנתמך נדרש לעמוד על מנת שיוכל לקבל את כספי התמיכה. מבחני התמיכה, עליהם חתם התאטרון בעת הגשת הבקשה, מתנים את הזכאות לקבלת כספי התמיכה בביצוע פיקוח ובקרה במתכונת שיבחר החשב הכללי. הסמכות לקביעת האופן שבו ייערך הפיקוח והבקרה על הגוף הנתמך היא של החשב הכללי והוא רשאי במסגרת זאת למנות חשב מלווה מטעמו והוא אשר יקבע את סמכויותיו. יתרה מכך אף נוסיף כי מבחני התמיכה קובעים, בין היתר, כי קבלת הכספים מצריכה הכנת תוכנית הבראה אשר תבטיח כי הגוף הנמצא במצוקה ומבקש לקבל את כספי התמיכה, יתאזן תקציבית ע"מ שהפעילות הנתמכת תמשיך להתקיים כסדרה והמטרה שלשמה נועדו כספי התמיכה תעמוד בעינה.
"במהלך החודשים האחרונים נעשו מספר פניות לתאטרון מצד המדינה והחשבת המלווה שמונתה לקבלת מידע בסיסי שנדרש לצורך בחינת מצבו הפיננסי של התיאטרון ולעמידה על הסיבות האמיתיות לגרעון של התיאטרון, לשם גיבוש הסכם הבראה בהתאם לאמור במבחני התמיכה, עליהם חתם התאטרון. פניות אלו נענו בחוסר שיתוף פעולה משווע, וזאת חרף הגמישות הרבה שגילו נציגי המדינה, תוך הכרה בחשיבות התאטרון ובמעמדו.
"בעת הגשת הבקשה לתמיכה, קיבל על עצמו התאטרון את כלל התנאים הקבועים במבחן התמיכה ועל כן לא ברור כיצד בשעה זו מבקש התאטרון להתנער מאותם תנאים, למנוע מהחשבת המלווה לבצע את עבודתה, לקבוע את התנאים שיכללו בהסכם ההבראה, על אף שחלקם מנוגדים למבחני התמיכה באופן מפורש, ובכך לסכל את גיבושו של הסכם ההבראה.
"על אף שמבחן התמיכה קבע באופן מפורש כי הזכאות לקבלת התמיכה עומדת רק לאחר גיבושו של הסכם הבראה, מצאה המדינה לנכון לנהוג לפנים משורת הדין והעבירה לתאטרון מקדמות ע"ח התמיכה ולא עיכבה אף תשלום. משרדי האוצר והתרבות מיצו את כלל הצעדים העומדים לרשותם לסייע לתאטרון ואינם רשאים יותר להעביר מקדמות נוספות, שעה שהתאטרון אינו משתף פעולה עם המדינה ומסכל כל אפשרות לגיבושו של הסכם הבראה.
"כל טענות התאטרון לפיהן עצירת כספי התמיכה מהווים "איום" וניסיון להפעלת לחץ משוללות כל יסוד, מופרכות וחוטאות לאמת. אנו מצרים על כך, שלמרות כל ניסיונותינו להגיע להסכמות עם הנהלת התאטרון, על אף שסוכמו גם בישיבה שהתקיימה בישיבה עם שרי האוצר והתרבות ביום 30/7/19, עדיין בוחר התאטרון שלא לשתף פעולה עם משרדי האוצר והתרבות, להעלות טענות שווא ולכרוך בכך נושאים שאינם מן העניין".