התחנה השלישית של כלכלת ישראל

מערכת הבחירות השנייה של 2019 מסתמנת כשפל מדרגה של דיון ציבורי: הנושאים המהותיים שיקבעו את עתיד המדינה וילדינו, הושלכו הצידה כמעט כמו עיתון ישן, עבור סדרת הרצף המנצחת, תיקי להב-443. ה"פקקים" החשובים: יוקר מחיה, בריאות וחינוך, פנסיות, ביטוח סיעודי, צדק חברתי, הוזנחו.

וזו טעות. כי מיד אחרי הבחירות תיאלץ הממשלה הבאה להידרש לדברים. הטעות תהיה להשאיר את סדר העדיפויות הקיים, ולבצע "קיצוצי רוחב". נהיה חייבים לעבור לתחנה השלישית של הכלכלה. בתמונת המקרו של המשק - כלכלת ישראל עומדת בצומת מכריע בתולדותיה: בין המראה לשקיעה לאחור.

חשוב לראות את הדברים ממעוף הציפור ברצף היסטורי. הסתיימו שתי תחנות חשובות בדרכה של הכלכלה: הראשונה הייתה תוכנית ייצוב המשק (1985) וחשיפתו ליבוא, והשנייה - המעבר לרפורמות מבניות (שנות ה-90 ועד 2005) בתחומי יסוד. שתי אלה הביאו לשינוי דרמטי בכלכלה, שאנו חיים מפירותיו. אולם כבר כמה שנים שאין החלטה מתבקשת - התחנה השלישית, שבה יבוצעו השינויים החיוניים ושלמרות המחאה החברתית טרם בוצעו.

הקטר עבר ל"ניוטרל" - תהליך שלילי ביותר: מדברים רבות על הורדת יוקר המחיה, בלי להבין שהדבר מחייב שינויי עומק. מפטפטים על פתיחת שווקים לתחרות, שיפור והשקעות בחינוך ובבריאות, ולא עושים צעדים מהותיים לכך. אפילו את מה שמחוקקים ומחליטים, אין מבצעים. שנים הפכו ה"שתקת" ההישרדותית והמלל ל"מלכים" כשהחתירה למטרה ולביצועיזם הורדו ל"מדף התחתון". מי שבקי בנעשה כואב את המצב.

כך, במקום הורדת יוקר מחיה, קיבלנו עלייה במחירים וחצינו את ה-OECD ביוקר המחיה. הפרשים של עשרות אחוזים הפכו לשגרה. המונופול של רשות מקרקעי ישראל ממשיך באיטיותו דאז. התחרות פינתה מקום למונופולים חדשים, שריסקו את השירות הציבורי - מתווה הגז הנציח את המונופול, קיבע מחירי חשמל גבוהים, והפך לסמל העידן החדש. מדברים על תחרות והוזלות, ובפועל יוצרים מונופולים. מדברים על משילות, ואין מממשים-מבצעים רפורמות שכבר נחקקו.

הגלגלים נעים לאחור: ביצוע הרפורמות נעצר - מי שרוצה לטרפד, למסמס ולסכסך בין הרשויות והמשרדים, חוגג. והדברים נראים בשטח. הנה חלק מהתוצאות:

המונופולים הוותיקים החולשים על התשתיות - חשמל, מים, שדות התעופה, הרכבת וההוראה - נותרו בשליטת הוועדים, והציבור כבן-ערובה בידיהם. השבתת הרכבת ותשלומי המיליארדים לעובדי חברת החשמל, מראים שדבר לא נעשה בשוק העבודה החולה. הארגונים הגדולים - ההסתדרות, התאחדות התעשינים ואחרים, עודם "אגודות עותומניות" לא שקופות, והתאגדויות העובדים יורדות.

רפורמות יוקר המחיה - יבוא מקביל, הורדת מכסים במוצרי חקלאות, התחרות בבנקאות, נעשו מעט מדי, וחלקם נעצרו, למרות קביעות בחוקים ובמסקנות. מדובר באלפי שקלים בשנה לכל בית-אב.

במוצרים הציבוריים: בריאות וחינוך - המנוע שקובע כיצד תיראה החברה - אין שיפור בתוצאות, ולא נעשו מהלכי תשתיות אמיתיים; הפער בחינוך דוהר בין יישובים באשכולות סוציואקונומיים נמוכים לבין רעננה-רמת השרון-צפון תל-אביב. מקצועות הליבה אינם נלמדים לרוחב המגזר החרדי, הסובל ממיומנות ומשכר נמוכים. השפל בתחום הבריאות הוא עדות ל"פופולריזציה" של איכות הכלכלה. בתיאוריה, אנחנו מעצמה כלכלית, בפועל, אנשים נמקים, אינם מקבלים את הפנסיות והביטוחים הסיעודיים ששילמו עליהם במיטב כספם.

התחנה השלישית של כלכלת ישראל היא הבחירה בין שקיעה להתנעת המהלך הגדול הבא: הורדה נחושה אמיתית של יוקר המחיה, באמצעות "חוק יבוא חופשי"; חקיקת חוק ארגוני עבודה, שיתקן את חוליי שוק העבודה ויאפשר רפורמות קריטיות ומהפך בשוקי הבריאות והחינוך. דרושה בהם השקעה תשתיתית ויצירתית, ולא עוד מילארדים שנשפכים לחבית בלי תחתית. והדבר העיקרי הדרוש הוא אנרגיה ואומץ לעשיית מהלכים שאפיינו בעבר כמה אנשים: את אחד מהם כולנו מכירים, זהו שר האוצר בשנים 2005-2003 (נתניהו). עכשיו דרושים רפורמטורים עם מנוע.

החלטה חייבת להתקבל, אחרת המחיר יהיה כואב ולשנים רבות: המשך המצב הקיים בלי חידוש תנופת הרפורמות במוצרים הציבוריים (בנוסף למזון ולדיור), יטביע את כלכלת ישראל בהאטה קשה, יביא לעליית מסים ולהפסקת הצמיחה. 

הכותב הוא מנכ"ל המכון הישראלי לתכנון כלכלי, לשעבר הממונה על התחרות, יו"ר הוועדה להגברת התחרות בבנקאות, ולשעבר חבר בוועדות בכר וטרכטנברג