איתן כבל / צילום: דוברות הכנסת
יום הבחירות הזה היה עבורי הפעם הראשונה מאז הבחירות לכנסת ה-14, ב-1996, שהצבעתי כשאיני מועמד ברשימה לכנסת. לראשונה מאז 1996, החלטתי שאיני מתמודד, וביקשתי שברשימת מועמדי העבודה-גשר לכנסת ה-22 יוצב שמי במקום ה-116, לצד ותיקי התנועה כמו משה שחל, מיכה חריש, אהרון ידלין ושלמה הלל, סוגרי הרשימה.
איני פורש מהחיים הפוליטיים. זה רק פסק-זמן כדי לקחת אוויר ולהביט אל הפוליטיקה ואל הציבוריות הישראלית ממבט-על ולא מתוכה. ועוד דבר חשוב, אני רואה בתקופה זו הזדמנות ללא כחל וסרק לעשות לראשונה למען ביתי הפרטי ומשפחתי. עבורי זו הורדת מסך על התקופה המרכזית בחיי הפוליטיים, אם לא בחיי בכלל. אני מביט לאחור בסיפוק על עשייתי הציבורית, ונוכח לדעת שכמעט כל אשר הגעתי אליו נעשה בעשר אצבעותיי, כולל מה שלא הגעתי אליו.
ההחלטה ליטול פסק-זמן מהחיים הפוליטיים התקבלה אצלי ביום האחד עשרה בינואר 2019, עת עליתי לנאום בוועידת מפלגת העבודה את נאום התוכחה והנבואה, שגם התגשם, שבו הזהרתי את ראשה אבי גבאי, וחברי המפלגה, שחייבים להחזיר את ציפי לבני, ואף להעמידה בראשות המפלגה, עוד בטרם בני גנץ ומפלגתו יעלו לבמה, כי אז זה יהיה מאוחר. זעקתי שאני מוכן שאפילו אהוד ברק, שאני כל-כך אוהב לא לאהוב, ישוב להיות חלק מהמנהיגות הפוליטית שלנו.
ידעתי שזו לא יותר מקוניונקטורה פוליטית נקודתית, אך זו הייתה הדרך היחידה אז להצלת הבית, ושתוביל לכך שנקבל תוצאה דו-ספרתית ולא התרסקות, כמעט היעלמות כפי שהתרחש בהנהגת גבאי. יותר מכך, כבר אז אמרתי לעצמי שאינני רוצה להיות חלק מרשימה מקומטת וקטנה, על אף שתמיד ידעתי להמציא את עצמי מחדש. ידעתי, שלסיעה כה קטנה, שצפיתי, לא יהיו שום כוח ומשמעות.
בכל הימים, החל מהקמפיין לכנסת ה-21 דרך הקמפיין לכנסת ה-22, ועד עתה, אני מרגיש כמי שאבן נגולה מליבי. זה אינו רק שחרור מעבדות שהיא חלק מקמפיינים שבהם התרוצצתי ברחבי הארץ, ועבדתי סביב השעון, אלא יותר שחרור מעבדות נפשית ומוחית, שהיא קשה יותר מעבדות פיזית. נכון, שאני מודאג ומוטרד מאוד ממצב מפלגתי בבחירות הקרובות, אך זו כבר איננה הבעיה שלי, אלא בעיקר של חבריי. יתרה מכך, אינני צריך להיות היום כל-כך מודאג מתוצאות הסקרים, דאגה שאינה דומה לציפייה יום אחרי יום לתוצאות, כשאתה חלק מהרשימה. אין בי יותר את עליות וירידות המתחים, שמאפיינות בעיקר את תקופת הבחירות וחשוב גם שאין יותר מצבי רוח תלויי סקרים שמטלטלים את הנשמה, כמו אוניה טרופה.
אין יותר דאגות מפליטות פה מטופשות שלי או של אחרים, ואין כאבי ראש ונדודי שינה שמטריפים אותי. אני מניח שרבים לא יאמינו שכך אני מרגיש, ויש שיגידו ‘הוא לא אומר אמת’ או ‘איתן מבלבל את המוח’, אבל זו האמת. אבל אין זה אומר שאין לי מחשבות לשוב לפוליטיקה, כי מאוד אהבתי את הכנסת ואת עבודת הכנסת, שבמסדרונותיה התרוצצתי כבר משנת 1987, עת כיהנתי כיועצם של השרים אברהם כץ-עוז, ושמעון פרס כשכיהן כיו"ר העבודה והאופוזיציה; ושל בנימין (פואד) בן-אליעזר בממשלת רבין. אהבתי את עבודתי, וקמתי כל בוקר כאילו זה היה יומי הראשון בעבודה.
אני מקווה שלא אתמכר לתחושה החדשה והנפלאה לכשעצמה, שבה אני אדון אמיתי לעצמי וללוח הזמנים שלי. אין לי משמעת סיעתית ואין הצבעות חשאיות, ולא צריך לרוץ לוועדות, ואיני חייב לשבת במליאה ולהקשיב לנאומים משעממים. ביום שלישי אגש לקלפי הקרובה לביתי, ואצביע עבור מפלגת העבודה, ולו רק בגלל מאה שנה של תנועה מפוארת שהקימה את המדינה, ושהייתה לי הזכות להיות חלק בלתי נפרד ממנה, ואשר לא עזבתי אותה ולו לרגע אחד.
לאחר שאשלשל את המעטפה, לא אצטרך להתלבט איזה ציוץ מתוחכם ומתחכם צריך להעלות, לא מה לכתוב בסטטוס בפייסבוק, ואיזו תמונה להעלות באינסטגרם. ככה זה כשאתה חופשי לעשות כאוות נפשך.
הכותב כיהן כחבר כנסת מטעם מפלגת העבודה בין השנים 1996-2019. בתקופה זו כיהן כמעט בכל ועדות הכנסת ובין השנים 2015-2019 עמד בראש ועדת הכלכלה ובראש ועדת החקירה לבנקים (ועדת פישמן)