שייקספיר מאוהבת: האם יכול להיות שגדול המחזאים בהיסטוריה היה בכלל אישה?

מספר גדל והולך של חוקרים משוכנעים כי מי שעמדה מאחורי כתיבתו של שייקספיר, גדול המחזאים בהיסטוריה, היא בת למהגרים איטלקים שהגיעו ממשפחה של יהודים אנוסים • גיליון שכולו קנאה

וויליאם שיקספיר/ עיבוד תמונה : דגנית ג'מצ'י  shutterstock אס איי פי קריאייטיב
וויליאם שיקספיר/ עיבוד תמונה : דגנית ג'מצ'י shutterstock אס איי פי קריאייטיב

למה אתם מוכרחים לקרוא את הכתבה:

1. כי חידת זהותו של שייקספיר מעסיקה חוקרי ספרות והיסטוריונים כבר שנים רבות, ונדמה שהממצאים הפעם משכנעים יותר מאי פעם.
2. כי אם שייקספיר הוא באמת אמיליה בסאנו - המשמעות של העניין מרחיקת לכת עבור דורות שלמים של שוחרי תרבות, חוקרים, פרשנים ופסיכולוגים.
3. כי היא שופכת אור על הדרת הנשים המקורית בתרבות ובאמנות - מחיקת זהות מגדרית - ומלמדת איזה מרחק עברנו מאז, וגם: כמה עוד נותר לנו לעבור.

***

בליל אביב אחד ב-2018, עמדתי עם חברים על מדרכה במנהטן וקראתי שייקספיר בקול רם. עמדנו בתור כדי לצפות בעיבוד של "מקבת'" והחלטנו להעביר את הזמן ברענון זיכרוננו במיטב השורות מהמחזה. שלפתי את המונולוג של ליידי מקבת' באייפון שלי. "בואו, רוחות, אַתן / הממוּנוֹת על מחשבות תמוּתה, / עשו ממני לא-אישה עכשיו", קראתי, נרגשת שוב מכוחו המכשף של בית השיר. זכרתי איפה הייתי כששמעתי את השורות האלה לראשונה: בשיעור אנגלית בכיתה י', מתעוררת מתוך ערפול החושים של גיל ההתבגרות בגלל האישה הזאת, שמורדת באופן מרהיב וזדוני נגד מעמדה הכנוע. "עשו לי דם סמיך, חִסְמו בו כל / ערוץ ומעֲבָר אל הַחֶמְלָה". שישה חודשים לתוך תנועת MeToo#, הזעם והתסכול שלה נדמו כמהדהדים מהזמן האחרון.

נשאבתי בחזרה אל תוך מחזות שלמדתי בקולג' ובתואר השני, ומצאתי את עצמי מהופנטת בידי ליידי מקבת ואחיותיה בקנון השייקספירי; באטריצ'ה, ב"מהומה רבה על לא דבר", מתרעמת נגד המגבלות של המין שלה ("הו אלוהים, אילו רק הייתי גבר! הייתי תולשת ואוכלת לו את הלב בלב העיר!"); רוזלינד, ב"כבקשתכם", שמכוונת להליכה היהירה של הביטחון הגברי כדי לברוח מהמגבלות הללו ("תהיה לנו / חזות נורא-צבאית ומשתחצנת, / כמו להרבה שפנים ממין זָכָר / שמתחזים לגיבורים גדולים"); איזבלה, ב"מידה כנגד מידה", החוששת שאיש לא יאמין למילתה מול זו של אנג'לו, על אף שהוא אנס ("בפני מי אתלונן, אם אספר זאת, מי יאמין לי?"); קתרינה ב"אילוף הסוררת", שמסרבת להיות מושתקת בידי בעלה ("לשוני תשפוך / את כל הזעם שבלב, אם לא - הלב אשר מסתיר זאת יישבר"); אמיליה באחד מנאומיה האחרונים באותלו לפני שיאגו הורג אותה, שטוענת לשוויון הנשים ("יֵדעו הבעלים, שלנשים יש חוש כמותם").

נזכרתי גם בכל אותן ידידויות נשיות מופלאות: ברית האמונים של באטריצ'ה והרו; מסירותה של אמיליה לגבירתה דזדמונה; הנאמנות האמיצה של פאולינה ב"מעשיית חורף"; ורבות נוספות ("בואו ניוועץ יחדיו נגד האביר השמנמן הזה", מחליטות נשות ווינדזור העליזות הנוקמות בפלסטף). הבריתות הנשיות האינטימיות הללו הן המצאה חדשה - הן אינן מופיעות במקורות הספרותיים שעליהם מתבססים רבים מהמחזות. וכשהמחזות נשענים על מקורות היסטוריים (פלוטרכוס, למשל), הם עורכים להם פמיניזציה, מתארים דמויות גבריות אגדיות דרך עיניהן של אימהות, נשים ומאהבות.

"למה שייקספיר היה מסוגל לראות את העמדה הנשית, לכתוב לגמרי כאילו הוא היה אישה, בדרך שאף אחד ממחזאי התקופה לא היה מסוגל?", שואלת טינה פקר, המנהלת האמנותית המייסדת של להקת התיאטרון שייקספיר אנד קומפני, בספרה אודות הדמויות הנשיות של המחזות. אותה שאלה עלתה גם בראשי.

תיאוריות ולפיהן, אחרים כתבו את גוף העבודות המיוחס לוויליאם שייקספיר (שנולד בסטרטפורד אפון אייבון ב-1564 ומת ב-1616) צצו באמצע המאה ה-19. מגוון הערות מפני בני זמנו פורשו בידי אחדים כאילו הן מרמזות שהשחקן הלונדוני זקף לזכותו כתיבה שאינה שלו. אולם חלף זמן רב לפני שהחלו לקדם טוענים אלטרנטיביים לכתר: פרנסיס בייקון; כריסטופר מרלו; ואדוארד דה ויר, רוזן אוקספורד ה-17 - היו הבולטים שבהם. עדיין יש להם תומכים, שהלהט שלהם לעיתים גובל בקנאות.

בתגובה, חוקרי שייקספיר אורתודוקסים שקעו לתוך דוגמטיזם משלהם. אפילו לטבול את האצבעות בשאלות על מחבר היצירות נחשב לסימן של בגידה.

הגיעה העת, הרגשתי, לשקול מחדש את הדיון על אודות זהות המחבר: האם מישהו הציע אי פעם שהיוצר של אותן נשים מופלאות עשוי להיות אישה? כל אחת מהאפשרויות הגבריות דורשת תיאוריה סבוכה כדי להסביר את השימוש שלו בשמו של אחר. אף אחד מהמועמדים לא הצליח להדיח את האיש מסטרטפורד. אך היגיון פשוט יסביר את ההזדקקות של המחזאי לשם עט באנגליה האליזבתנית: היותו אישה.

אליזבת טיילור, מתוך "אילוף הסוררת" / צילום: Gettyimages ישראל
 אליזבת טיילור, מתוך "אילוף הסוררת" / צילום: Gettyimages ישראל

פנטזיה פמיניסטית ותו לא?

זמן רב לפני שטינה פקר התפעלה מהתובנות המופלאות של המשורר, אחרים כבר השתאו לא פחות מהאמפתיה הממלאת את היצירות. "ניתן לחשוב שהוא עבר מטמורפוזה מגבר לאישה", כתבה מרגרט קוונדיש, המחזאית והפילוסופית בת המאה ה-17. המבקר ג'ון ראסקין אמר כי "לשייקספיר אין גיבורים - יש לו רק גיבורות". מספר מרשים מהגיבורות הללו מסרבות לציית לכללים; לפחות עשר ממרות את פי אביהן, דוחות אירוסין שהן אינן אוהבות כדי לפלס את דרכיהן שלהן לאהבה; שמונה מסוות עצמן כגברים, ומשטות בפיקוח הפטריארכלי - יותר חילופי מגדר מאשר ניתן למצוא ביצירתו של כל מחזאי אנגלי שקדם. שש מהן מובילות צבאות.

ההשקפה השלטת, עם זאת, הייתה כי אף אישה באנגליה של תקופת הרנסאנס לא כתבה לתיאטרון, בגלל שזה היה נגד הכללים. כתיבה ותרגום דתיים נתפסו כעיסוקים ספרותיים הולמים עבור נשים; "דרמות ארון", שנועדו לקריאה פרטית, היו מתקבלות על הדעת. הבמה הייתה מחוץ לתחום.

אולם לאחרונה חוקרים ביססו טענות כי נשים היו מעורבות בעסקי להקות השחקנים כפטרוניות, בעלות מניות, ספקיות תלבושות וכגובות דמי כניסה. נוסף על כך, 80% מהמחזות שהודפסו בשנות ה-80 של המאה ה-16 נכתבו בעילום שם, והנתון הזה לא צנח אל מתחת ל-50% עד תחילת המאה ה-17. לפחות חוקרת שייקספיר בולטת אחת, פיליס רקין מאוניברסיטת פנסילבניה, מערערת על ההנחה הגורפת כי זרם הדרמה המסחרית ששטף את התקופה לא הכיל עקבות של יד נשית. כך סברה גם וירג'יניה וולף, אף שהיא נאנחה בשל המכשולים שבוודאי היו ניצבים בפני שייקספיר נשית: "ללא ספק, חשבתי בעודי מתבוננת במדף שבו אין מחזות מאת נשים, עבודתה הייתה נותרת בלתי חתומה".

לאחרונה החלו כמה יוצאי דופן אמיצים לקדם את הטיעון שייתכן ששייקספיר אכן היה אישה. מועמדת אחת היא מרי סידני, רוזנת פמברוק (ואחותו האהובה של המשורר המהולל פיליפ סידני) - אחת הנשים המשכילות ביותר של זמנה, מתרגמת ומשוררת, זקנת השבט של "מעגל ווילטון", סלון ספרותי ששם לו למטרה לעורר רנסאנס תרבותי אנגלי.

הרמזים מפתים, אולי הבולט שבהם הוא שסידני ובעלה היו הפטרונים של אחת מלהקות התיאטרון הראשונות שבהן הוצגו מחזותיו של שייקספיר. האם שמו של שייקספיר היה מסווה שימושי, שאפשר לה לפרסם את מה שלא יכלה אלמלא כן?

אולם המועמדת שסקרנה אותי יותר היא אישה שהייתה אקזוטית ושולית באותה מידה שסידני הייתה מיוחסת ובולטת. זמן לא רב לאחר שיצאתי לראות את מקבת', למדתי כי תיאטרון הגלוב של שייקספיר, בלונדון, יצא לחקור את התרומה של דמות זו לקנון. עונת קיץ 2018 של התיאטרון נחתמה במחזה חדש, "אמיליה", אודות בת זמנו של שייקספיר בשם אמיליה בסאנו (Emilia Bassano). בסאנו, שנולדה בלונדון ב-1569 למשפחת מהגרים ונציאניים - מוזיקאים ובוני כלי נגינה שייתכן כי היו יהודים - הייתה מהנשים הראשונות באנגליה שפרסמו קובץ שירה (דתית באופן הולם לתקופה אך פמיניסטית במפתיע, הטוענת בעד חירות האישה ונגד הדיכוי הגברי).

קיומה נחשף ב-1973 בידי היסטוריון מאוקספורד בשם אי.אל. ראוז (A. L. Rowse), ששיער כי היא הייתה פילגשו של שייקספיר - "הגבירה השחורה" המתוארת בסונטות. ב"אמיליה", המחזאית מורגן לויד מלקולם (Morgan Lloyd Malcolm) הולכת צעד אחד הלאה: שייקספיר שלה הוא גנב ספרותי המשתמש במילותיה של בסאנו להגנתה המפורסמת של אמיליה על נשים ב"אותלו".

האם ייתכן שבסאנו תרמה באופן יותר נרחב וישיר? הרעיון הרגיש כמו פנטזיה פמיניסטית אודות העבר. אבל סיפורים על הישגים נשיים אבודים ומטושטשים בהיסטוריה הם לעיתים קרובות בעלי איכויות חלומיות, החושפים היסטוריה אחרת מזו שלמדנו. האם נסחפתי, ממציאה את שייקספיר מחדש בדמות העידן הנוכחי? או שראיתי מעבר להנחות המגדריות אל האישה, שכמו הגיבורות של שייקספיר, בנתה לעצמה תחפושת מתוחכמת? ייתכן שסוף-סוף הגיע הזמן לראות אותה.

נורמה שירר בסרט רומיאו ויוליה 1936/   צילום: רויטרס mpvimages
 נורמה שירר בסרט רומיאו ויוליה 1936/ צילום: רויטרס mpvimages

חבורת ספקני שייקספיר יוצרת סוג של עולם תחתון ספרותי - מערך חוצה תחומים של אקדמאיות, שחקנים (דרק ג'קובי ומארק ריילנס הם אולי הידועים ביותר), סופרות, מורים, עורכות דין וכמה שופטי ושופטות ביהמ"ש העליון של ארה"ב (סנדרה דיי או'קונור, אנטונין סקאליה וג'ון פול סטיבנס).

אם תביטו אל העבר הרחוק יותר תמצאו שמות מהוללים כמו רלף וולדו אמרסון, וולט ויטמן, מרק טווין, הנרי ג'יימס, זיגמונד פרויד, הלן קלר וצ'רלי צ'פלין. הרעיונות שלהם לגבי זהות מחברי המחזות והפואמות נבדלים זה מזה, אך הם מסכימים ששייקספיר הוא לא האיש שכתב אותם.

ספקותיהם נובעים מחידה אמפירית. חייו של שייקספיר מתועדים באופן יוצא דופן, באמות המידה של התקופה, אולם אין כל תיעוד מימי חייו שמזהה אותו באופן חד משמעי ככותב. קיימים יותר מ-70 מסמכים שמציגים אותו כשחקן, בעל מניות בלהקת תיאטרון, מלווה כספים ומשקיע נדל"ן. הם מראים כי הוא התחמק ממסים, נקנס בשל אגירת דגנים בזמן מחסור, שקד על תביעות קטנוניות והיה המושא של צו הרחקה. הפרופיל הוא קוהרנטי במידה ניכרת, ומסתכם באמרגן שכיר חרב של תעשיית הבידור בתקופת הרנסאנס. מה שחסר הוא סימן כלשהו לכך שכתב. חלל שכזה לא קיים אצל אף אחד מהכותבים המרכזיים של התקופה, כפי שהדגימה חוקרת דקדקנית בשם דיאנה פרייס.

ומנגד, יש תיעוד ובו מספר לא מועט של בני זמנו של שייקספיר גורסים ששמו הודבק ליצירה שאינה שלו. ב-1591 המחזאי רוברט גרין כתב על המנהג של "תיווך חשאי" - משוררים ש"משיגים איזה באטילוס אחר שיחתום את שמו על השורות שלהם". (באטילוס היה משורר רומי בינוני שטען כי כמה מבתי השיר של ורגיליוס הם שלו). בשנה שלאחר מכן הוא הזהיר את עמיתיו המחזאים מפני "עורב שעלה לגדולה, שמתהדר בנוצותינו".

רוב החוקרים מסכימים כי ה"עורב" הוא שייקספיר, אז שחקן בסוף שנות ה-20 לחייו, ומסיקים כי המחזאי שזה עתה בקע החל להרגיז דמויות מבוססות. מתנגדי-סטרטפורד רואים משהו שונה: במשלי איזופוס, העורב היה מהלך ביהירות כשגנב נוצות מאחרים; העורב של המשורר הרומי הורטיוס, באיגרות שלו, היה גנב ספרותי. שייקספיר הותקף, הם אומרים, לא כדרמטיקן שמצמיח ניצנים, אלא כאחראי תשלומים שלוקח את הקרדיט על יצירותיהם של אחרים.

חידת המחבר אינה מסתיימת שם. כיצד האדם שנולד בסטרטפורד רכש את הידע המקיף המוצג במחזות - על החצר האליזבתנית, שפות רבות, החוק, אסטרונומיה, מוזיקה, צבא, ארצות זרות, ובייחוד ערים בצפון איטליה? זוהרו הלשוני של המחבר זורח במילים וביטויים שיובאו מאוצרות מילים זרים, אולם שייקספיר לא זכה לחינוך מעבר לגיל 13. חוקרים הציעו כי ייתכן שהוא נסע, הצטרף לצבא, עבד כמורה פרטי או שלוש האפשרויות גם יחד. אולם לא קיימת הוכחה לאיזו מהחוויות הללו, וזה למרות "מתקפת המחקר המאורגן הנרחבת ביותר שאי פעם הופנתה לעבר אדם בודד", כפי שציין ההיסטוריון מאוקספורד יו טרבור-רופר.

כדי להבין איך אמונה הופכת לעובדה, באיזו קלות מיתוסים על אודות מישהו מופצים כאמת, אין טוב יותר מאשר לקרוא את שייקספיר. רק חישבו כמה יצירותיו אובססיביות בנוגע לטעויות בזהות, לנשים מוסוות, למסמכים מזויפים או בעילום שם - בנוגע לטעות של ביטחון במראה חיצוני. מה אם המחפשים אחר שייקספיר האמיתי, פשוט לא הסתכלו על המאגר הנכון של המועמדים?

התומך הנלהב ביותר בתיאוריה

את התומך הנלהב ביותר בתיאוריה שלפיה שייקספיר הוא אמיליה בסאנו פגשתי ב"כוס התה של אליס", מה שהיה הולם באופן בלתי צפוי: בית תה באפר ווסט סייד של מנהטן, שבו ציטוטים מאליסה בארץ הפלאות מקושקשים על הקירות.

ג׳ון הדסון, אנגלי בשנות ה-60 לחייו שעשה תואר במכון שייקספיר כשינוי באמצע הקריירה, סיפר לי שהוא חוקר את המקרה של בסאנו כבר שנים. ב-2014 הוא פרסם את "הגבירה השחורה של שייקספיר: אמיליה בסאנו לאנייר, האישה מאחורי מחזות שייקספיר?". ההתלהבות שלו לעיתים בעוכריו, אולם הוא מדגיש שהשיטות שלו והממצאים שלו פרוסים לכולם, "שיפריכו אם הם רוצים". כמו מחילת הארנב של אליסה, המקרה של בסאנו פתח פרספקטיבות חדשות ומבלבלות, על המחזות, על הדרכים שבהן אנו חושבים על גאונות ומגדר, ועל חיים מרתקים.

הדסון למד לראשונה על בסאנו מאי.אל ראוז, שגילה אזכור שלה במחברותיו של רופא ואסטרולוג אליזבתני בשם סיימון פורמן. בנעוריה היא נעשתה פילגשו של הנרי קאריי, האחראי על הבידור בחצר המלוכה ופטרון הלהקה של שייקספיר. וזו רק ההתחלה. בין שהייתה מאהבתו של שייקספיר או לא (חוקרים בימינו מבטלים את הטענה), קווי המתאר המובחנים של הביוגרפיה שלה מספקים את מה שהחומרים הקיימים על חיי שייקספיר לא מצליחים לספק: עדויות נסיבתיות להזדמנויות לרכוש ידע מרשים בהיקפו.

הדסון מציין שבסאנו חיה "על הגבולות של עולמות חברתיים רבים" המקיפים את רוחב הקנון השייקספירי: אזכורי המעמד הנמוך המחוספסים וההיכרות האינטימית עם חצר המלוכה; המקורות האיטלקיים והרמיזות היהודיות; המוזיקה והפמיניזם. הטביעות שלה, כפי שהדסון קורא את המחזות, משתרעות על פני תקופה ממושכת.

הוא מציין את השימושים הרבים בשמה, ומצטט כמה כבר בראשית הדרך. למשל, יש דמות בשם אמיליה בקומדיה של טעויות, אף שהשם הזה לא היה בשימוש של אף מחזאי אנגלי אחר במאה ה-16 במחזה מקורי.

המחזה "טיטוס אנדרוניקוס" מציג דמות בשם בסיאנוס, שהיה השם הרומי המקורי של בסאנו דל גראפה, עיר מולדתה של משפחתה לפני המעבר לוונציה. מאוחר יותר ב"הסוחר מוונציה", הגיבור הרומנטי הוא ונציאני בשם באסאניו, סימן לכך שהמחבר אולי ידע על הקשר של משפחת בסאנו לוונציה.

בהמשך, ב"אותלו", מופיעה עוד אמיליה - אשתו של יאגו. הנאום המפורסם שלה נגד בעלים מתעללים, מציין הדסון, לא מופיע עד 1623, ונכלל בין השורות שלא הופיעו בגרסה מוקדמת יותר (שורות שהסטרפורדיאנים מניחים, ללא כל הוכחה, כי נכתבו לפני מותו של שייקספיר). בסאנו עדיין הייתה בחיים, ואז כבר ידעה את מנת חלקה בקשיים מידיהם של גברים. יותר לעניין, היא כבר יצאה, בספר השירה שלה מ-1611, נגד גברים ש"כמו צפעים משחיתים את הרחמים בהם הם התרבו".

וכפי שמציין הדסון, זה לא הכול. ניתן להבחין בעקבות מסלול חייה של בסאנו עצמה בעבודות ספציפיות לרוחב הקנון. ב"סוף טוב הכל טוב", ילדה ממעמד נמוך חיה עם רוזנת אלמנה וגנרל בשם ברטראם. כאשר אביה של בסאנו, בפטיסטה, מת ב-1576, אמיליה, שהייתה אז בת שבע, נלקחה בידי סוזן ברטייה, הרוזנת האלמנה מקנט. אחיה של הרוזנת, פרגרין ברטייה, היה, כמו ברטראם הבדיוני, גנרל מהולל. במחזה, הרוזנת מספרת כיצד אב ש"היה ידוע, אדוני, במקצועו" נטש את "בתו היחידה, אדוני, שניתנה להשגחתי. אני תולָה בעתידה הטוב את כל התקוות שמבטיח החינוך שלה". בסאנו זכתה לחינוך הומניסטי יוצא דופן מידי הרוזנת. בספר השירה שלה היא מהללת את האפוטרופוסית שלה כ"גבירה של נעורי / המדריכה האצילית של ימי הבלתי נשלטים".

מריון קוטיאר/   צילום מסך מתוך הסרט "מקבת'"
 מריון קוטיאר/ צילום מסך מתוך הסרט "מקבת'"

מאוחר יותר, כפילגשו של הנרי קאריי (שהיה מבוגר ממנה ב-43 שנים) בסאנו השיגה גישה נוספת אל העולם שמעבר לתיאטרון. קאריי, בן דודה של המלכה, החזיק במגוון תפקידים משפטיים וצבאיים. בסאנו הייתה "מועדפת בידי הוד מעלתה ואצילים רבים", כתב הרופא פורמן, סימן לקשרים האריסטוקרטיים הנרחבים, שרק השערות עמומות עשויות להעניק לשייקספיר. הלהקה שלו לא הופיעה בחצר המלוכה עד חג המולד של שנת 1594, לאחר שכמה מהמחזות הכוללים מידע על חיי החצר כבר נכתבו. המחזות ההיסטוריים של שייקספיר, הרוויים באינטראקציות של המעמד השולט, מניחים נקודת מבט פנימית על חיי האצולה. אולם הופעות בחצר המלוכה לבדן לא היו יכולות לספק כזו היכרות, ואין שום עדות לנוכחות של שייקספיר במשק בית כלשהו מהמעמד העליון.

ואז, בשלהי 1592, בסאנו (אז בת 23) גורשה מהחצר. היא הייתה בהריון. קאריי נתן לה כסף ותכשיטים, ולשם מראית עין השיא אותה לאלפונסו לאנייר, אחד ממוזיקאי החצר. כמה חודשים לאחר מכן נולד לה בן. למרות הנדוניה הנוצצת שלה, לאנייר כנראה לא היה מרוצה. "בעלה התנהג איתה בקשיחות", כתב פורמן, "ובזבז וצרך את הטובין שלה".

בסאנו הועסקה מאוחר יותר בבית אצולה, כנראה כמורה למוזיקה, וכעשור לאחר מכן פתחה בית ספר. לא ידוע האם היא נלוותה לקרובי משפחתה הגברים, שקבוצת החלילית שלהם שרדה בחצר המלוכה האנגלית במשך 90 שנה, במסעותיהם בחזרה לצפון איטליה. אבל קשרי המשפחה לארץ המולדת תומכים בהיכרות המדוקדקת עם האזור שנראה כי כל מועמד סביר להיות מחבר היצירות זקוק לו (יחד עם ידע מוזיקלי מעמיק) - בדיוק מה שהחוקרים היו צריכים להתאמץ כדי לבסס עבור שייקספיר (אולי, גורסות התיאוריות, הוא שוחח עם מטיילים או נועץ בספרים).

דמיון בתוכן, לא בכתיבה

מוצאה משושלת בסאנו, שחלק מהחוקרים סבורים שהייתה משפחה של יהודים אנוסים, עשוי גם לסייע להסביר את ההתייחסויות ליהדות שעליהן מצביעים חוקרי המחזות. תחינתו הידועה של הסוחר מוונציה לשוויונם ואנושיותם של היהודים היא תפנית חדה מהתיאורים האנטישמיים הטיפוסיים לתקופה. "ליהודי אין עיניים? ליהודי אין ידיים, איברים, גוף, חושים, רגשות, יצרים?" שואל שיילוק. "אם אתם דוקרים אותנו, אנחנו לא מדממים?". "חלום ליל קיץ" שואב מקטע בתלמוד על נדרי נישואין; ועברית מדוברת משולבת לתוך שפת הנונסנס של "סוף טוב הכל טוב".

נוסף לכך, הרקע של משפחת בסאנו מציע סיבה קרובה לבית לעניין המיוחד בדמויות כהות שיש בסונטות, ב"אותלו" ובמקומות נוספים. מסמך מ-1584 בדבר מעצרם של שני גברים ממשפחת בסאנו מתאר אותם כ"שחורים". בקרב אליזבתנים, המונח יכול לתאר כל מי שהוא מעט יותר כהה מאנגלי בעל עור בהיר, כולל את אלו שיש להם גון עור ים תיכוני.

ב"עמל אהבה לשווא", האציל משווה באופן לעגני את רוזלין, בת לווייתה של הנסיכה, למנקי ארובות וכורי פחם. המלך מצטרף ואומר לברון, שמאוהב בה, "היא שחורה כמו פחם, הגברת".

חייה של בסאנו שופכים אור אפשרי גם על תימה נוספת של זרות: העיסוק של המחזות בנשים הלכודות בנישואים כפויים או חסרי אהבה. הדסון רואה את הסבל שלה משתקף בסונטות, שסבורים כי נכתבו בין שנות ה-90 המוקדמות של המאה ה-16 לתחילת המאה ה-17. "ביד מזר וביד אדם מושפל, / לבד אבכה על מצבי הרע, / ארגיז שחקים בזעקה מרה, / אביט, ובפי קללה על הגורל", נכתב בסונטה 29. (כשמאיה אנג׳לו נתקלה לראשונה בשיר כילדה, היא חשבה ששייקספיר ודאי היה ילדה שחורה שחוותה התעללות מינית: "איך אחרת הוא יכול היה לדעת מה שאני יודעת?"). עבור שייקספיר, השנים הללו הביאו לעלייה במעמדו: ב-1596 הוענק לו שלט אצולה, וב-1597 הוא היה עשיר מספיק כדי לקנות את הבית השני בגודלו בסטרטפורד.

במה שנחשב לגרסה מוקדמת או מבולבלת של "אילוף הסוררת", גבר בשם אלפונסו (כשם בעלה של בסאנו) מנסה להשיא את שלוש בנותיו, אמיליה, קתרינה ופילמה. אמיליה נחתכת מהטקסט בגרסה המאוחרת יותר, והאב נקרא בטיסטה (כשם אביה של בסאנו). כדיוקן של בעל הנוהג באישה "בקשיחות", המחזה מבעית. אולם נאום הכניעה של קתרינה, והרמיזות לאיגרות של פאולוס, הוא חלקלק: גם כשהיא חוזרת כמו תוכי על הדוקטרינה הנוצרית של כניעה נשית, יש דבר אחד שהיא לא - שקטה באופן צייתני.

הנשים של שייקספיר חוזרות וחותרות תחת תורות כאלה, אולי באופן הכי רדיקלי ב"מעשיית חורף", עוד דרמה של אכזריות גברית. שם האצילה פאולינה, שנדחית בבוז על-ידי המלך לאונטס כ"רוֹעַת זוֹנוֹת וְסַרְסוּרָה בְּכִירָה!" עם "לָשׁוֹן בְּלִי גְּבוּל!", מעידה עדות אמיצה נגדו (אף גבר לא מעז) כאשר הוא מאשים לשווא את המלכה הרמיונה בניאוף וכולא אותה. כמו בכל-כך הרבה מהקומדיות, חברה נאורה יותר מתגלה בסוף בגלל שערכיה של אישה מנצחים.

נדהמתי לקלוט שהשנה שבה ככל הנראה הושלם המחזה "מעשיית חורף", 1611, היא אותה שנה שבה בסאנו פרסמה את ספר השירה שלה "הלל לאל מלך היהודים". סגנון כתיבתה לא נושא דמיון בולט לזה של שייקספיר במחזות, אף שהדסון מתאמץ בניסיון להציע הקבלות. החפיפה טמונה בתוכן הפמיניסטי. שירתה של בסאנו מותירה רושם של יותר משירה דתית קונבנציונלית שנועדה להשיג חסות (היא מקדישה אותה לתשע נשים, בהן מרי סידני, ויוצרת מעין קהילה ספרותית נשית). חוקרים ציינו כי היא נקראת כהגנה החורגת מהנורמות על חווה ועל המין הנשי.

כמו גיבורה שייקספירית בדראג, בסאנו מסרבת לשחק לפי הכללים, ובמעשה כפירה מפרשת מחדש את כתבי הקודש. "אם אכן חווה שגתה, זה היה לשם הדעת", היא כותבת. היא טוענת שהצליבה, שביצעו גברים, היא פשע גדול יותר מזה של חווה, וקוראת תיגר על הבסיס ל"עריצות" של גברים כלפי נשים.

"אני תמיד מרגיש משהו איטלקי, משהו יהודי אצל שייקספיר", אמר חורחה לואיס בורחס לפריז רוויו ב-1966. "אולי אנגלים מעריצים אותו בגלל זה, בגלל שזה כל-כך לא כמוהם". בורחס לא ציין שהוא מרגיש "משהו נשי" אצל המשורר, אולם התגובה הזו מעולם לא הפסיקה להיות חלק מהמשיכה של שייקספיר, על אף שהוא ההתגלמות של הסמכות הפטריארכלית של הקנון המערבי. מה תהיה משמעות גילויה של מעורבותה של יד נשית, מלבד אובדן אטרקציה תיירותית בסטרטפורד אפון אייבון? האם האפקט יהיה מכה לפטריארכיה התרבותית, או שחיקה של מעמדו של הקנון? האם מיתוסים (גבריים) של גאונות בלתי מוסברת יספגו פגיעה? האם נשים סוף סוף תתבענה את סמכותן הלגיטימית ככוחות היסטוריים ואינטלקטואליים?

"חשוב לדעת עוד על אמיליה"

הייתי סקרנית לבחון את הדיון הלוחמני על זהות המחבר, בעת שנשים עושות צעדים ראשונים ומהוססים לתוכו. על עוד כוסות תה, בחנתי עד כמה הדסון מוכן להיות גמיש. האם ניתן להסביר את הקשרים הרבים של בסאנו למחזות פשוט בהנחה שהמחזאי הכיר אותה היטב? "שייקספיר היה צריך לרוץ אליה כל כמה דקות לרפרנס מוזיקלי או לבדיחה איטלקית", הוא השיב.

תפסתי את מארק ריילנס, שחקן ולשעבר המנהל האמנותי של הגלוב, באמצע החזרות ל"אותלו" (שהעלילה שלו, הוא ציין, מגיעה מטקסט איטלקי שלא היה קיים באנגלית). ריילנס, ספקן מתירני שמאמץ את עצם החקירה ואינו בעד מועמד זה או אחר, הבחין לאחרונה שהתפיסה שנחשבה לכפירה, ולפיה שייקספיר שיתף פעולה עם כותבים אחרים, "מקובלת עתה ומפורסמת על- ידי חוקרים שמרנים".

הוא אמר לי ש"כל מי שמתעניין ביצירת המחזות צריך ללמוד על אמיליה". דיוויד סקוט קסטן, חוקר שייקספיר מוכר מאוניברסיטת ייל, קרא גם הוא להמשך החקירה, אף שהוא עדיין לא מוכן למשוח את בסאנו למשוררת. "מה שברור הוא שחשוב לדעת יותר עליה", הוא אמר ואפילו השתעשע בכינויי גוף: "ככל שנדע יותר עליה ועל העולם שבו היא חיה, כך נדע יותר על שייקספיר, מי שהיא לא הייתה".

בסתיו הצטרפתי לכינוס השנתי של הקבוצה הסקפטית לגבי זהותו של שייקספיר, והתרגשתי מכך שמגדר יהיה בראש סדר היום. כמה גבות הורמו אפילו בחברה הזאת, אבל נרשמה התלהבות. "אנשים מתוסכלים לחלוטין מדיונים על זהות המחבר שלא מובילים לשום מקום, אבל זה בגלל שהיו 200 שנה של מועמדים גרועים", הדגיש משתתף אחד מאוניברסיטת טורונטו. "הם לא רצו לראות נשים, זו טרגדיה של ההיסטוריה".

אותו משתתף העדיף את סידני כמחברת אפשרית. אחרים היו להוטים ללמוד על בסאנו, ובמחשבה על שיתוף פעולה תהיתי האם שתי הנשים אולי עבדו יחדיו, או כחלק מקבוצה. חשבתי על ה"הלל לאל" של בסאנו, שבו היא כותבת שגברים לקחו את הקרדיט על ידע שלא בצדק: "וגבר יתפאר בידע, אותו לקח / מידיה הנאוות של חווה, כאילו נלמד מספר".

בלילה שלאחר הפגישה הלכתי לראות את "אנטוניוס וקלאופטרה" בתיאטרון המלכותי הלאומי. ישבתי מרותקת, עדיין מקשיבה למשוררת במילותיה, מנסה לתפוס את השתקפותה באיזו פיסת בית שיר נשכחת. "תני את הגלימה. חִבְשי לי את הכתר", זעקה המלכה, "יש בי כיסוף לאלמוות". והנה היא, נושקת לגבירותיה לשלום, מרימה את הנחש אל חזה, "אני אש ואוויר".

*הציטוטים משייקספיר מתוך תרגומיו של דורי פרנס, סונטה 29 בתרגום זיוה שמיר