עמית פרקש / צילום: כפיר זיו
עמית פרקש מנסה להתיידד עם הפרפקציוניזם שלה. במשך שנים השאיפה למצוינות והפחד המצמית לטעות ניהלו אותה בכל תחומי חייה. היא רצתה להצטיין בתחרויות המונולוגים בסטודיו של יורם לוינשטיין, להיות שחקנית מצטיינת ב"הבימה", לשיר הכי טוב, שהקהל יאהב אותה, ונוסף על כל זה להילחם בפחד הבמה שלה. בתוך סד הדרישות והיעדים הבלתי אפשריים שהציבה לעצמה, לא היה לה פנאי ואנרגיה לבנות בית ולחשוב על ילדים.
כשהתחילה לשחרר את החבל שכרכה סביב עצמה, הדברים התחילו לזרום והיא נוכחה לדעת שהיא טובה מספיק גם כשאינה סוחטת את עצמה עד לסף הכוחות. לפני כמה שבועות התחתנה עם איש חיי הלילה יאיר יונס, והיא מככבת בתפקיד מרכזי ב"אביב מתעורר", עיבוד ישראלי למחזה המצליח מברודוויי, שעיבדה שחר פנקס וביים משה קפטן, ומביא את סיפור התבגרותם של שני נערים ונערה בחטיבת הביניים, הנחשפים לחיים האמיתיים על המורכבות שלהם, עמידה מול הממסד, רגשות, יחסים עם ההורים, ושאר קונפליקטים קיומיים.
היא עדיין מתאוששת מהחתונה שזכתה לסיקור רחב בכל מדורי הרכילות, כי כשאת כוכבת ילדים בדימוס, עם רשימת אקסים כמו גפן ברקאי, אסף הרץ ויון תומרקין, נכנסים לך עד לפאייט האחרון בשמלת החתונה, ונראה שהיא דווקא חגגה את זה בכיף, מודעת לערך המוסף של הפרסום, גם אם הוא צהבהב וחודרני, לקריירה.
"מערכת היחסים של ונדלה עם אמא שלה מורכבת", היא אומרת כשאנחנו יושבות במתחם הלא מעשנים ב"נחמה וחצי" שממוקם מול התיאטרון. ונדלה שלה, שאותה היא מגלמת, בת 14, פרקש חגגה 30, מה שלא מפריע לקהל להזדהות איתה. היא נכנסת להיריון, עושה הפלה לא חוקית וככל הנראה מתה מזיהום.
"את השירים כתבו נועם חורב ואוהד חיטמן, והם מרגשים ומספרים סיפור. בשיר הנושא יש את השורה שמאירה את עולמה, 'כל מה שאסור מרגיש כל-כך טוב'. למרות שהוא נכתב במקור בגרמניה ב-1890, הוא רלוונטי גם היום. לא לקבל את השונה, מה היא הגדרת אונס, אם אני מסכימה בהתחלה ואחר כך אומרת לא, מה שעלה במהלך החזרות כשהתפוצצה פרשת האונס בקפריסין, והתאבדות".
היית בסיטואציה דומה של כמעט אונס?
"למזלי, לא, ואני מקווה שאם הייתי נקלעת אליה, היה לי את הכוח להעמיד אותו במקום. אבל כן היו סיטואציות שגברים דיברו אליי בצורה לא נאותה".
פרקש גדלה בקיסריה, למדה בשדות ים, ומאז ומתמיד רצתה להיות שחקנית וזמרת. את הפריצה הגדולה שלה עשתה בנסיבות טראגיות, כששרה את "מיליון כוכבים" בלוויה של אחיה, תם פרקש, טייס מסוק אפאצ'י שנהרג בהתרסקות מסוק במלחמת לבנון השנייה. השיר, שכתב והלחין לזכרו יפתי (יפתח) קרייזנר, חברו הטוב, הושמע ללא הפסקה בתחנות הרדיו והפך לאחד המזוהים ביותר עם מלחמת לבנון השנייה ואיתה. לפעמים נדמה שהוא עדיין מאפיל על ההישגים המרשימים שלה בקריירה שפיתחה מאז - השתתפות בפסטיבלים, "מועדון החנונים", "שכונה", "חצויה", "כמעט מפורסמת", "מסע הטבעת", הנחיה בערוץ הילדים, והפסקה שעשתה ללימודי משחק בשיא הקריירה. עם סיומם לפני שנתיים כבר גילמה את מיקה ב"מיקה שלי", את מרייה פון טראפ ב"צלילי המוזיקה", ועכשיו היא מופיעה במקביל בארבע הצגות, ביניהן "גבעת חלפון" ו"סימני דרך". בקיצור, כוכבת.
שאלתי אם לפעמים מפריע לה להיות מזוהה כל-כך עם השיר ההוא, שיצא לפני כמעט 13.5 שנים, כאילו הוא הדבר היחיד שמאפיין אותה. "אני מבינה בדיוק על מה את מדברת, אבל לא הייתה לי שליטה על איך השיר יתקבל ושהוא יהפוך לסוג של המנון. אנחנו נמצאים במדינה שבה השכול הוא נושא מרכזי. וכן, נהרג לי אח וזה מעסיק הרבה אנשים וזה בסדר גמור מבחינתי. הרבה שנים ביאס אותי שמזכירים את זה כל הזמן, אבל אני לא מתביישת באחי, להיפך, גאה בו מאוד, ואם אנשים רואים אותי וחושבים על תם, זה לא מפריע לי. אני עובדת בתעשייה כבר 12 שנים ובשביל אישה בת 30 עשיתי המון. מצד שני אני לא דואגת להזכיר את זה כל הזמן.
"יש לי את הזיכרון הפרטי שלי ויש את המקומות שבהם אני אומרת מה שאני חושבת, אבל אני לא הולכת למפגשים של אחים שכולים, כי זאת לא הדרך שלי להתמודד עם השכול. ההתמודדות שלי היא דרך האמנות שלי. אני מתנדבת לאירועים שנוגעים בו, ואם יהיה משהו שקשור למשפחות שכולות וארגיש צורך להתבטא, אעשה את זה בלי להסס, אבל השכול לא מנהל אותי".
כנצר למשפחת טייסים, פרקש ביקשה לשרת בלהקת חיל האוויר, וכשהשתחררה התחילה לעבוד מיד ונשאבה לעולם הילדים והנוער והפכה לכוכבת. בגיל 25 החליטה להוריד הילוך ונרשמה ללימודים בסטודיו של לוינשטיין, החלטה כלכלית ונפשית לא פשוטה. "בחיים צריך לקחת סיכונים. היה לי חשוב להתמקצע. עשיתי דברים נפלאים, אבל הרגשתי שלא מימשתי את הפוטנציאל שלי, רציתי להיות שחקנית יותר טובה. בהתחלה הלכתי על עיוור, ראיתי את הכול, אבל לא ממש הייתי שם".
ופרנסה מאיפה?
"כל השנים התפרנסתי מדהים, לא ממש חסכתי לצערי, אבל יורם הסכים שאצא להצטלם לשלוש סדרות ולשלושה סרטים תוך כדי הלימודים, ככה שגם לא נעלמתי מהשטח לגמרי, אבל הייתי בתוך הלימודים. ככל שהם התקדמו, רציתי להצליח. יש תחרות מונולוגים? אני רוצה לזכות בכסף. מעלים הצגה? אני רוצה תפקיד טוב".
הפרפקציוניזם השתלט.
"זה מנהל את החיים ונשאבתי".
החשש שמשהו לא יעבוד טוב, שתטעה, שתיכשל, הפך לפחד במה רציני, שהיא עובדת קשה כדי לביית ולאט-לאט מצליחה לשלוט בו. "זה אדרנלין משוגע, לחץ מטורף לפני שאני עולה לבמה. הוא יכול להופיע פתאום ואם יש מישהו חשוב בקהל הוא מתעצם. אני בעיקר מפחדת שהדברים לא ילכו, שאעשה טעות, אבל אחד הדברים שאני גאה בהם, שאני לא מוותרת וזה מאבק יומיומי, האהבה למקצוע יותר חזקה מהפחד.
"אני מלמדת את עצמי להגיד, 'אז מה אם אטעה' או 'לא יאהבו אותי'?. אי אפשר להתנהל בפחד מתמיד אם אני עושה את הדבר הנכון. וכן, טעיתי והצלחתי לצאת מזה בשנייה ולא קרה שום דבר נוראי. בפרמיירה של 'מיקה שלי' , שעשיתי במקביל עם יובל דיין, ההצגה הראשונה אחרי שגמרתי את הסטודיו, היו מלא פשלות, אבל בגלל שהייתי בכזאת אופוריה, לא הרגשתי אותן בזמן אמת. בעבר, עד שלא הייתי שלמה עד הסוף עם משהו, לא עשיתי אותו ולקחתי את הזמן כדי להיות בטוחה, וזה חלק מהטיפול שאני עוברת. ללמוד לא לבזבז זמן כי החיים קצרים. סך הכול אני אדם טוב, וכן, אני לא מושלמת".
היית כלה מהגיהינום?
"הפתעתי את עצמי, הייתי סופר צ'יל, זורמת, ידעתי מה אני רוצה ולקחתי אנשים שאני סופר סומכת עליהם ושחררתי. הכי נהניתי מעיצוב הפנים של האולם ואולי פעם אעסוק בזה. התרגשתי לפני החופה, כמו לפני פרמיירה, אבל לא הייתי משותקת. יכול להיות שזה קשור לניסיון על הבמה. אני עדיין מבוהלת, אבל אני נושמת, נותנת ללחץ להיות. פעם הייתי צריכה יום שלם להתכונן לפני הצגה, היום בשש בערב יש את הטקס של מקלחת, חימום קולי של חצי שעה, ודברים נעימים שמרגיעים אותי. אני הרבה על הבמה, אבל תחשבי על השחקנים בברודוויי שמופיעים יום-יום, לפעמים כמה פעמים ביום. צריך משמעת ספרטנית".
אם יש משהו שהיא מתגעגעת אליו, זו המצלמה. בשנתיים האחרונות נשאבה לעבודה ב"הבימה", גילמה ארבעה תפקידים ראשיים, והשאירה מאחור את ההופעה על המסך. "אי אפשר הכול ביחד. ברור לי שבקרוב זה יקרה, ולמבוגרים, כי אני מרגישה עכשיו בשלה לעשות דברים מחוץ לתיאטרון".