ההווה עדיין פה, ואנחנו לא מתייחסים אליו מספיק יפה

א.

יש רגעים, אי אפשר לומר שאין רגעים. השבוע עמדתי באגמון החולה כשמעל ראשי ממריאות להקות על להקות של שקנאים, אנפות וברווזים - כל להקה בגובה שלה ובסגנון שלה, אלה במבנה V, אלה בטור ואלה בחבורה מגובשת. עפות בתיאום מושלם, גולשות על זרמי אוויר הבוקר החמים, מתרחקות ומתקרבות, עולות ויורדות עם הרוח, כאילו מתלבטות אם להמשיך לאפריקה או להישאר איתנו עוד לילה. עופות דורסים חגו מעל טרף שעוד לא יודע שהוא טרף ורק הפלמינגואים, עצלנים הדורים שכמותם, נשארו עם רגל במים. יש רגעים של שקט ויופי.

אנחנו לא יודעים בדיוק איך הציפורים יודעות לאן לנדוד - יש אומרים חיבור לשדה המגנטי של כדור הארץ, יש אומרים תמונה מנטלית של מפת היבשות, ויש אומרים ידע שעובר מאם לגוזל. כנראה שכל התשובות נכונות, אבל כשעומדים באגמון החולה וצופים בציפורים הדואות, אי אפשר שלא לחשוב על תשובה אחרת: לא הציפורים יודעות, הרוח יודעת. הפילוסוף הצרפתי אנרי ברגסון חשב על זה קודם כשטען, פחות או יותר, שקרני השמש הן שחצבו את העיניים הראשונות מתוך גולגולת האדם. ואם האור אחראי לראייה, סביר יהיה להניח שהרוח אחראית לדאייה. אנחנו יודעים לראות כמו שהציפורים יודעות לעוף.

נעים לחשוב ככה על העולם. קראתי שכ-6,000 ישראלים הגיעו לאגמון החולה במהלך חופשת החג כדי לצפות בנדידת הציפורים. מאחר שכולנו פחות או יותר אותו דבר, הרי שכל אחת ואחד מהם חווה כמוני את אותו רגע של השתאות וענווה ורבע התגלות שבהן הדביק את כל מכריו כשחזר הביתה והם העבירו את זה הלאה וכך הלאה, ולפי החישובים שלי, עד שתקראו את השורות האלה, כבר מלאה הארץ שלווה ונועם.

 געגוע להווה / איור: תמיר שפר

ב.

אל מול המבול המאיים של נבואות זעם ותחזיות קודרות לגבי השפעת משבר האקלים על העתיד הקרוב, שלנו ושל ילדינו, אני מרגיש שנובטת בי תחושה חדשה: געגוע להווה. נדמה שכל מה שיש עומד להיעלם לטובת מציאות עגומה בהרבה, שבה נסיעה תמימה בבוקר סתווי נעים לראות ציפורים נודדות, פשוט לא תוכל להתרחש כי לא יהיה יותר סתיו ולא יהיו יותר ציפורים. יש אנשים שכבר מדברים על תופעות כמו דיכאון וחרדה על רקע אקלימי (בקרב אלה שיכולים להרשות לעצמם, שהרי מי שהאקלים כבר היכה בו, לא בדיוק מוצא זמן לדבר על זה ברשתות); אני לא כותב את זה בזלזול אם כי בתחושת סולידריות עמוקה. לאט-לאט כל הדיבורים האלה שלא יהיו יותר קיפודים ודבורים ודגים וציפורים ופרחים וכלום מלבד חול וחול חודרים יותר ויותר עמוק גם אליי, וגורמים לי להתגעגע להווה, שהוא בעצם העבר.

אני מוכן נפשית לזכור את הסתיו כמו שדור ההורים זוכר שפעם כולם היו משאירים את הדלתות פתוחות, למרות שאף פעם לא היה פה באמת סתיו ומותר בהחלט לחשוד גם בכל הסיפורים על הדלתות הפתוחות. אבל אתם מבינים למה אני מתכוון: אם צודקים נביאי הזעם, המדענים והאקטיביסטים, הרי שטוב יותר כבר לא יהיה - כלומר עכשיו הכי טוב. ואם עכשיו הכי טוב, למה לא להתחיל ולאהוב ולהעריך את מה שיש מיד במוצאי יום כיפור, אחרי שסלחנו ומי יודע, אולי גם סלחו לנו. המבטים מופנים, קודרים ומאיימים, אל העתיד, אבל ההווה עדיין פה ואנחנו לא מתייחסים אליו מספיק יפה. יודעים מה זה מזכיר לי: הדבר שהכי מרגיז אותי בעולם זה שתמיד שיחת הטלפון שיקבל הפקיד/ה שאתה עומד מולו תהיה יותר חשובה ממך. זה די אותו דבר, לא?

ג.

אני חש סוג דומה של געגוע מעורפל להווה כשאני קורא את הכתבות על נוירלינק (Neuralink) החברה שהקים אלון מאסק לפני שנתיים והשיק לאחרונה שמטרתה "לייצר ממשק בין אדם למכונה"; השתלת שבבים וחוטים דקים מן הדק ובהם אלפי אלקטרודות ישר לתוך המוח האנושי, שאפשר יהיה לשלוט בהן ולתקשר איתן, בהתחלה כדי לאפשר לאנשים עם שיתוק להפעיל מחשבים וכיו"ב, אבל המטרה הסופית היא, אתם יודעים, מדע בדיונית קלאסית: להשתיל דרך השבבים האלה את כל הידע שאפשר - גם התיאורטי וגם המעשי - כך שנוכל ללמוד פיזיקה וקונג פו בו בזמן, מטריקס סטייל.

אף על פי שמאסק הוא לא היחיד בתחום, הוא השאפתני והבולט מכולם, כמו תמיד. הוא אומר שכבר היום נעשים ניסויים בקופים, ובשנה הבאה יתקדמו כבר לבני האדם. חיבור אדם-מכונה זה כמו ציפורים נודדות מהבחינה הזו שלא משנה כמה פעמים נתקלת בתופעה בעבר, היא תמיד מרגשת כמו בפעם הראשונה.

אז אני עומד שם באגמון החולה וכמעט מתפתה לומר שבעצם אולי אין צורך להתגעגע לסתיו ולציפורים ולכל מה שיש, הרי עוד מעט - גם אם ייקח כמה שנים - פשוט אוריד לעצמי זיכרון מתוק של החולה בסתיו וציפורים בשמיים, אוכל אפילו להוסיף כמה עגורים, או כל זיכרון אחר. לא צריך לצאת מהבית. ארצה לחלוק את רגשות הענווה וההשתאות שלי? פשוט אעלה אותן לשרת ציבורי או משהו כזה.

וגם אל מול העתיד הזה אני מרגיש שנובטת בי תחושה חדשה-ישנה של געגוע להווה. אם, כמו שאומרים לנו מאסק וחבריו, האדם כפי שאנחנו מכירים אותו, על פגמיו וחולשותיו, על רגשותיו, זיכרונותיו ובעיקר יכולותיו הוא לא יותר מטיוטה מוקדמת שתעבור בקרוב מן העולם יחד עם העונות לטובת גזע אנושי חדש של אנשים בריאים, נטולי פגמים, חזקים ויודעי כול - או בקיצור, אנשים בלי טעם אמיתי לחיים שרק המחשבה עליהם משעממת למוות - הרי שאנחנו אחרוני האדם.

נדמה שכל מה שיש עומד להיעלם לטובת מציאות שבה נסיעה תמימה להיפגש ולשתות בירה עם חבר ולנסות להיזכר איך קראו לזאת שעבדה איתנו לפני עשרים שנה פשוט לא תוכל להתרחש, כי כולם זוכרים הכול ויודעים הכול ובמצב כזה - מה הטעם להיפגש (מלבד לצורכי סקס, כמובן, אבל גם עליו יכולים לחול אותן תמורות בדיוק)? איזה עניין יכול להיות לך באדם אחר? מה יהיה הטעם ביום כיפור אם לא יהיה יותר מרחב בין אדם לחברו?

ד.

אני לא באמת מאמין בעתיד הטכנולוגי שתואר פה לעיל, שיהיה ברור - כל מי שבנאדם יודע ברמה הכי בסיסית של ידיעה שגם אלף שבבים ומיליון חוטים דקיקים מן הדק שמושתלים בתוך המוח לא יכולים להחליף את המציאות - כי מלבדה אין כלום. המוח זה אומנם איבר משהו-משהו, אבל הוא לא יוצר את האדם ואת העולם ואת התודעה, כמו שיש כאלה שמנסים לטעון. ההיפך - כל אלה נוצרים בחוץ, באינטראקציה, בעולם, בשמש, ברוח ובגשם, במגע - העולם יוצר את האדם כמו שהאור חצב את העיניים והרוח את הציפורים.

ובכל זאת, אולי זה הסתיו, אולי זה יום כיפור, אולי זה המצב הפוליטי והגיאופוליטי, אולי זה הגיל, אבל באוויר - לפחות באוויר שלי - עומדת מין תחושה משונה ולא מוכרת של געגוע מעורפל להווה, ואני שואל את עצמי אם זו רק צורה חיובית לבטא פה פחד מהעתיד, אבל אין לי תשובה טובה.