רחוב בטייבה / צילום: תמר מצפי
הגל האחרון של מקרי הרצח ביישובים הערביים עורר שוב את המודעות לנושא. אבל במקום שכל המעורבים בדבר ייקחו אחריות ויודיעו על עליית מדרגה במלחמה בפשיעה ובאלימות, זה הפך לתחרות התנערות מאחריות בין המשטרה למנהיגי החברה הערבית. ואולם, המציאות מורכבת הרבה יותר, ואיפה שהוא בדרך נשכח השחקן המרכזי בדיון הזה: הממשלה. העלייה התלולה בהיקפי הפשיעה והאלימות הביאה את החברה הערבית למצב חירום, שאף אחד לא יכול לפתור לבד, וחייבים להבין את עומק הבעיה כדי לעקור אותה מהשורש.
בארבעת החודשים האחרונים נרצחו 40 אזרחיות ואזרחים ערבים, כאשר רק מיעוט מקרב הקורבנות היו מעורבים בפעילות פלילית. למרבה הזוועה, רובם המכריע פשוט נקלעו למקום הלא נכון בזמן הלא נכון. ומי יכול לדמיין שחתונה תהפוך לשדה קרב? גם אם אוסף מקרי הרצח הללו, בזמן כה קצר, כבר לא ממש מפתיעים את האזרחים הערבים שהורגלו לחיות תחת איום מתמיד, הרי שהייאוש בקרבם הולך ומעמיק.
פחות ופחות אנשים מאמינים שניתן לשים סוף לתופעה, ויותר אנשים מאשימים את המשטרה - בין אם באזלת ידה, או בהזנחה מכוונת. זאת למרות שדווקא במשטרה נעשים צעדים בכיוון הנכון להתמודדות עם היקף התופעה. בראש הצעדים הללו ניתן למנות את הקמתן של תחנות משטרה, הגדלת מספר השוטרים הערבים המשרתים במשטרה, השקעת מאמץ גדולה מבעבר בפיענוחי פשעים, תפיסת נשק ועוד.
אבל הצעדים האלה פשוט לא מספיקים. על המשטרה, ועליה בלבד, להילחם בנשק הבלתי חוקי בחברה הערבית באמצעות מבצעים יזומים של "מסירת נשק מרצון" תמורת אי-הפללה ובמקביל, להגביר את מבצעי האכיפה ותפיסת הנשק. צעדים אלה, יחד עם מלחמת חורמה בארגוני הפשע והחמרת הענישה בגין עבירות אלימות והחזקת נשק יחזקו את ההרתעה, שהיום כמעט ואינה קיימת, ויבהירו לעבריינים שהפשיעה אינה משתלמת. לצד זאת, חשוב שתחנות המשטרה המקומיות יקיימו דיאלוג שוטף עם הקהילה ועם הנהגתה, מתוך תפיסה של האזרחים כלקוחות הזכאים לשירותי המשטרה ואשר שותפים לקביעת סדר העדיפויות בדבר ביטחונם האישי. שינוי זה יבוא יד ביד עם שינוי תפיסה של המשטרה, אשר מוכרחה להתאזרח ולהפסיק לראות באזרחים הערבים איום בטחוני פוטנציאלי.
פעולות אלו עשויות להגדיל את אמון הציבור במשטרה שתמשיך להיות הכתובת הראשית בנושא הטיפול בפשיעה, אולם תהיה זו טעות גדולה לראות במשטרה כתובת בלעדית. זאת משום שמגפת האלימות הנוכחית היא ביטוי להזנחה ארוכת שנים מצד כלל משרדי הממשלה.
גם על החברה הערבית מוטלת אחריות. רק בכוחה של החברה לשנות התנהגויות אלימות אשר הפכו לנורמות מקובלות, כגון ירי בחתונות, החזקת נשק חם ואלימות כלפי נשים בשל אורח חייהן או בשל חוסר נכונותן לציית לדרישות המשפחה, אלימות אשר זוכה כיום לקבלה מצד מספר קבוצות בחברה הערבית. הקהילה היא שיכולה להגן על הנשים ולגנות את הפגיעה בביטחונן המופקר. ואולם, גם כאן, השינוי תלוי גם במשטרה אשר צריכה להרחיב את הגדרת "אלימות במשפחה" כך שתכלול גם אלימות המופנית כלפי נשים מצד פוגעים שאינם בני הזוג, אלא בני משפחה אחרים או עבריינים שנשלחו לפגוע בהן. הרחבת ההגדרה תשפיע באופן ישיר על העונשים שיוטלו על הפוגעים.
בנוסף לכך, על המדינה ומוסדותיה לטפל בגורמי העומק לאלימות ולפשיעה בחברה הערבית: פתרון בעיית היצע הקרקע המוגבל תוך אישור תכניות בניה וזירוז הקמתן של ערים ערביות חדשות בגליל, במשולש ובנגב יפחית את מצוקת הקרקעות ביישובים הערביים אשר מהווה כיום כר פורה לסכסוכים בין משפחות; הנגשת הון ואשראי לאזרחים הערבים תוך פיתוח שירותים פיננסיים, הלוואות ומשכנתאות המותאמים לצרכי החברה הערבית ישפרו את מעמדם הכלכלי של האזרחים ויקטינו את הצורך של אזרחים נורמטיביים לפנות להלוואות בשוק האפור אשר משדכות ביניהם לבין ארגוני פשע; וכמובן - השקעה בחינוך הפורמלי והבלתי פורמלי בחברה הערבית תוך שימת דגש על מניעת אלימות, פתרון סכסוכים, התנהלות בטוחה ברשתות החברתיות ועוד.
צעדים אלה, המהווים רשימה חלקית, מראים כי רק מאמץ ממשלתי כוללני יוכל לתת מענה לגורמי העומק המחוללים את האלימות בחברה הערבית ולמגר את התופעה. האזרחים הערבים יצאו להצביע, כאשר הנושא הראשון על סדר יומם היה האלימות והפשיעה ביישובים הערביים. על הממשלה החדשה שתקום להקשיב לדרישתם הבסיסית לביטחון אישי, לנצל את שעת הכושר ולתת קדימות למאבק בתופעת האלימות.
הכותבת היא מנהלת שותפה של מיזם "קהילות בטוחות" בעמותת יוזמות אברהם