ניכור הורי / צילום אילוסטרציה: Shutterstock, א.ס.א.פ קריאייטיב
משפחות רבות בישראל יושבות לשולחן החג בהרכב חסר. נסיקת מספרי הגירושים, כ-12 אלף זוגות בשנה, מביאה לכך שאחד ההורים יחגוג עם ילדיו, והשני ימתין לתורו בחג הבא. באותן משפחות שבהן ההורים נפרדו, יהיו גם הורים רבים שיצפו לילדים ויתגעגעו לשווא, כי לרוב אין סיכוי שהילדים יהיו אצלם, לא בשום חג ולא בחופשות, ונראה שייקח שנים עד שההורה יארח את הילד, אם בכלל. מדובר בתופעה בעייתית מתרחבת של ניתוק ילדים מאחד ההורים.
ניתוק של ילד מהורה מתרחש בדרך-כלל בעת הליך גירושים שמתעצם לקונפליקט חריף. תחילתו בתלונה במשטרה והאשמת ההורה באלימות, במסוכנות או בחוסר אחריות. קשה להכחיש כי התופעה הזו פוגעת בעיקר באבות. במקרה של תלונה על גבר, במערכת שלא מוכנה לקחת סיכון, אין לשוטרים שיקול-דעת, והם מחויבים להרחיק אותו מהבית. לרוב אין זה רלוונטי ולא עומד לזכותו שטרם הקונפליקט הוא היה הורה אוהב או בן זוג נורמטיבי.
המספרים של הילדים המנותקים או הפוגשים את אביהם לעתים נדירות מדי בישראל הם עצומים ומוערכים בעשרות אלפים. קשה להשיג נתונים מדויקים בשל חוסר במחקרים ובבדיקה אמיתית של המצב. בארצות-הברית ילד אחד מתוך שלושה אינו גדל עם אביו. אפילו הנשיא לשעבר ברק אובמה, שנדרש לתאר את התופעה המדאיגה ואת השלכותיה, אמר כי "אנחנו יודעים את הסטטיסטיקה - ילד שגדל בלי אבא הוא בעל סיכון של פי חמישה לחיות בעוני, להידרדר לפשיעה ולהיפלט מהלימודים ובסיכון של פי 20 להגיע לכלא".
בישראל המספרים אומנם עדיין לא כאלה, ותופעת האימהות החד-הורית לא נפוצה כמו שם, אך הבעיה היא שזוהי מגמה שהולכת ומתפתחת.
בקצה הרצף העצוב נורא של ניתוק מההורה מתרחשת בעיית "הניכור ההורי", שבה ילדים מפתחים שנאה ופחד כלפי אחד ההורים ומסרבים בתוקף להיפגש איתו. מדובר בתסמונת מבלבלת שבה אנשי מקצוע מתקשים לזהות אם הסירוב נובע מהתנגדות ומפחד אותנטי של הילד - או מהסתה של אחד ההורים נגד זולתו. לאחר עשרות שנים של התעלמות מבעיה איומה זו, גם על-ידי אנשי מקצוע (חלקם חסרי אחריות), החלו מערכות המשפט והרווחה לתת מענה לאבות ולאימהות רבים הזועקים מכאב הניתוק.
לשם כך הוקמה "יחידה לחידוש קשר", שמופעלת על-ידי עובדים סוציאליים הנותנים את המלצותיהם לבתי משפט, לאחר אבחון והערכה של המקרים המופנים אליהם. המקרים הקשים הללו לא פוסחים גם על אימהות, כי אבות רבים למדו להשתלט על הסיטואציה ולהסית את הילדים בדרכים ערמומיות נגד האימהות. רבים מהם הם דור שני לניכור הורי, שמכירים את הטקטיקות של ההורה המנכר. זה אומר שחשיבות הטיפול בבעיה היא קריטית עבור נשים וגברים כאחד (וכמובן עבור הילדים). זאת, מאחר שמדובר בהעברה בין-דורית נרכשת שבדור אחד תפגע באבות, ובדור הבא תפגע גם באימהות.
התפתחות "תסמונת הניכור ההורי" היא תוצאה של טיפול לקוי והטיה מגדרית במקרים של הניתוק ההורי על-ידי מערכות הרווחה והמשפט. זאת, למשל בשל מתן אמון בכל תלונת אישה בהליכי גירושים ואיתרוגה כמחויבת הגנה; וכן חוסר טיפול תקיף בתלונות-שווא ובעדויות שקר המוגשות לבתי המשפט למשפחה ולבתי הדין הרבניים, גם כאשר האם אינה ממלאת את ההחלטות השיפוטיות לקיום קשר.
את המחיר הנורא הזה משלמים עשרות אלפי ילדים ומשפחותיהם המורחבות, גם בגלל תפיסה חברתית הרואה באבות אפריורית כהורים משניים. גם מערכת שלמה שחרדה מאלימות פיזית או חלילה מרצח נשים, מתקשה לאבחן ולזהות מניפולציות שמופעלות עליה, ומתוך כך נכשלת בהתערבות מקצועית ושקולה במצבי משפחה סבוכים.
ההסתמכות האוטומטית על טענות צד אחד, במקרים שבהם מועלות טענות מדאיגות, מלמדת מחד על הדילמות הקשות להכרעה, אך גם על הטיה מגדרית המלמדת על טווח ביטחון שמרני, שאנשי מקצוע ושופטים לוקחים בנסיבות אלה. אלא שטווח ביטחון הוא הימור העלול לגרום להשלכות הרסניות כבדות-משקל כשיסודו בטעות.
הכותבת היא דוקטור לעבודה סוציאלית ועוסקת במחקר בתחום אלימות במשפחה