מתוך הסדרה "הנערים" / צילום: רן מנדלסון
"נקמת דם ילד קטן עוד לא ברא השטן, וגם לא נקמת דם של נערים צעירים וטהורים, שהיו בדרך הביתה לפגוש את הוריהם ולא יראו אותם עוד". כך על-פי ראש הממשלה בנימין נתניהו בדבריו בפתח ישיבה מיוחדת של הקבינט בירושלים, עם הימצאות גופות שלושת הנערים שנחטפו בגוש עציון, גיל-עד מיכאל שַׁעֶר; יעקב נפתלי; ואיל יפרח, ביוני 2014.
ההמשך ההיסטורי של אותו רצח וחטיפה ידוע - חטיפת ושריפת הנער מוחמד אבו ח'דיר על-ידי יהודים והידרדרות אזורית-מקומית למלחמת "צוק איתן".
רבות נכתב ודובר לאחרונה על הסדרה "הנערים" (Our Boys) שיצרו חגי לוי, יוסף סידר וטאופיק אבו-ואיל, בהפקת הרשת האמריקאית HBO ושידורי קשת הישראלית, שהשבוע שודר הפרק האחרון שלה. הסדרה מתארת את שרשרת האירועים שהביאו לאותה מלחמה, דרך התמקדות ברצח של מוחמד אבו-ח'דיר, כשהשיח שהיה ברחוב הישראלי-יהודי בימים שקדמו למציאת הגופות, מוצג כמעין מאורע מכונן המוביל לחטיפתו ולשריפתו של אבו ח'דיר.
במקביל לשידור "הנערים" עלתה לשידור הסדרה התיעודית של רון כחלילי (הוט) - "שנאת מוות". הסדרה מתעדת בשלושה פרקים אינטנסיביים וקשים לצפייה את מקורות השנאה לערבים בישראל. צפייה מקבילה בשתי הסדרות מרתקת מכמה טעמים.
ראשית, במובנים האסתטיים-אמנותיים יש דמיון רב בין הסדרות. ההישענות של "הנערים" על קטעי ארכיון של הסתה ברחוב הישראלי, נראים כלקוחים ישירות מהסדרה של כחלילי, וחוזר חלילה. צפייה בפרקים הראשונים של הסדרות במקביל מגלה כי זו צפיית חובה משלימה.
התיעוד של שיח השנאה כלפי ערבים ברשתות החברתיות בישראל מופיע ב"שנאת מוות" כזרז לרצח ערבים ב"הנערים". הטיעון של פעיל מדיה חברתית ימני האומר כי טיפת דם יהודי חייבת להוביל לרצח המוני של ערבים ב"שנאת מוות", נדמית כלקוחה משיח הימין הקיצוני המומחז ב"הנערים". ומעל לכל "שנאת מוות" מתעדת את ההליך החברתי-פוליטי ההיסטורי, שהוביל לכך שכיום רצח של ערבים על-ידי יהודים נראה כמשהו שיכול להתרחש שוב.
כך, נקודת דמיון נוספת בין הסדרות היא האופן שבו השנאה לערבים הפכה לקונצנזוס המוצהר בריש-גלי.
בפרק השני של "הנערים" מביעים אנשי השב"כ והמשטרה חוסר אמון בכך שיהודים יכולים לרצוח ערבים. חוסר האמון הזה נובע מתחושת עליונות עמוקה של רוב היהודים על הערבים, תחושת עליונות שאת יסודותיה ניתן לראות ב"שנאת מוות".
במערכת האכיפה לא מאמינים שיהודים ירצחו ערבים כנקמה, כי "אנחנו לא כאלה", ואף יהודי, קיצוני ככל שיהיה, לא ירצה לבזבז את חייו בכלא על רצח ערבי. תוכן זה מציג את הגזענות כלפי ערבים כמשהו שמושרש בכל מערכות ומוסדות החברה. השנאה לערבים מאחדת את הימין ואת השמאל, גם אם באופן מוכחש. שנאה שמבוססת על פחד מה"אחר", שהוא בעצם אני.
אמירתו של נתניהו לגבי "נקמת ילד קטן" מוצגת ב"הנערים" כחלק ממערכת ההסתה המשומנת שהובילה לשריפת אבו-ח'דיר. מערכת ההסתה הזו עבדה שעות נוספות לקראת בחירות 2019 מועד ב'. אולם נראה כי הציבור הישראלי נמצא בעיצומו של חשבון נפש.
נדמה כי ההסתה נגד הערבים ברשתות השיגה תוצאה הפוכה. "הרשימה המשותפת" זכתה להצלחה גדולה ואף הגדילה את מספר המצביעים היהודים שלה. ח"כ איימן עודה הפך לכוכב רשת וזכה לאחר הבחירות לכתבת פרופיל מחמיאה בחדשות 13 - מאורע די נדיר במחוזותינו.
את טראומת מלחמת וייטנאם עיבד הקולנוע האמריקאי רק כעשור לאחר סוף המלחמה, והוביל לתחילתו של תהליך ריפוי חברתי. היצירה הטלוויזיונית הישראלית החלה להתמודד לאחרונה עם טראומת שיח השנאה והגזענות המלווה את החברה מה-4 בנובמבר 1995. לגל זה הצטרף גם הקולנוע הישראלי עם "ימים נוראים", הסרט זוכה "פרס אופיר" העוסק בהסתה שהובילה לרצח ראש הממשלה דאז יצחק רבין.
היצירה האמנותית המכוונת הזו היא חלק מתהליך בריא של חברה השואפת לשמור על עצמה. הסרת פלסטר ההכחשה מהפצעים המדממים של החברה בישראל הוא תהליך כירורגי כואב, אך הוא גם צו השעה.
הכותבת היא סוציולוגית וחוקרת טלוויזיה במכללה האקדמית תל אביב-יפו ואוניברסיטת שיקגו