הניסיון לטעון שהרווח משרת את כולם הוא מיתמם ומטעה

במאמרו שפורסם ב"גלובס" ב-27.8.19, טוען בועז ארד, מנהל מרכז איין ראנד בישראל וממייסדי התנועה הליברלית החדשה, שהצהרת 181 מנכ"לי העל בארה"ב לא הובנה נכון, וגם אם היא הובנה נכון, אזי היא פורשה באופן מוטה אג'נדה. הוא מפרש את ההצהרה ככזו המתייחסת למשמעות הרחבה של השיטה הקפיטליסטית וככזו שמשתלבת היטב עם תפישת העולם של מילטון פרידמן, ולא ככזו המעידה על שינוי כיוון, כפי שהיו כאלה, ואני בתוכם, שייחסו לה.

בתוך כך, בועז ארד מתעלם מהעובדה שההצהרה הזו מגיעה כ-20 שנה אחרי שאותו גוף - השולחן העגול (הראונדטייבל) של אנשי העסקים המובילים בארה"ב אימץ אחד לאחד את תפישתו של מילטון פרידמן ושההבדלים בין שתי ההצהרות ברורים לעין.

המכנה המשותף לי ולכותב הוא האמונה בקפיטליזם ובתרומתו הברוכה לאנושות, אבל הקפיטליזם שחזה מילטון פרידמן כבר לפני יותר מ-50 שנה, כזה שאכן מבוסס על חירות, יוזמה ותחרות, זה, מה לעשות, לא הקפיטליזם שהתפתח בפועל. זה שהתפתח בפועל, הוא זה, שלצד תרומתו הבלתי ניתנת לפקפוק לאנושות, ייצר לא מעט עוולות. הוא זה, שבהרבה מאוד חלקים שלו, לא ייצג באמת שוק חופשי. השוק החופשי שהתפתח היה שוק חופשי מדי, כזה שאיפשר ללא מעט חברות לפעול שנים רבות בדרך של הונאה, רמייה ועושק צרכנים ו/או עובדים, תוך ניצול כוח עודף ופערי מידע, ואוזלת ידם של הרגולטורים.

זה קרה בישראל, למשל, בתחום הסלולר, וזה קרה עוד הרבה יותר בעולם הרחב, ובראש ובראשונה בארה"ב, שהיא בעיניי התנועה הניאו-ליברלית הדוגמה המובהקת להצלחת הקפיטליזם.

משבר 2008 האיר באור הזרקורים את חולשות המשטר הקפיטליסטי, לא בחברה עסקית אחת כזו או אחרת, אלא בכלל המערכת הפיננסית והכלכלית, וגם מה שקרה מאז לא מבשר טובות. מי הציל את כל הגופים העסקיים, אלה שעומדים בחזית היוזמה הפרטית, מקריסה? בעלי המניות שלהם? גופים עסקיים אחרים? לא. מי שהציל אותם ברגע האמת היו הממשלות, אותן ממשלות שהתנועה הניאו-ליברלית כל כך מתנגדת באופן כמעט מוחלט למעורבות שלהן בחיים הכלכליים.

ומה קרה מאז? התאגידים העסקיים, ובראשם תאגידי העל, דווקא התחזקו על חשבון הממשלות. ומה התברר? שנוצרו כשלי שוק כאלה שהמגזר העסקי, או שאין בכוחו לפתור, או שאין ברצונו לפתור, כי הסטטוס קוו הרבה יותר נוח לו.

אין ספק שהמטרה להשיג רווח היא מטרה ראויה. כל חברה עסקית שואפת להרוויח. בועז ארד קובע שהתגובה להצהרת המנכ"לים היא יח"צנית, ומטרתה להציג באופן מובלע את הרווח כמניע לא מוסרי, בלתי מצפוני או חסר הוגנות. אז, אני יכול לומר, לא מיניי ולא מקצתיי. אין שום כוונה להציג את הרווח כמניע לא מוסרי. להיפך. כולם מבינים שרווח הוא כמו כדוריות דם אדומות לגוף, הוא חיוני גם כדי שהחברה תשגשג וכדי שתוכל להגשים את הייעוד שבו היא בוחרת. אבל, התפישה של מילטון פרידמן וממשיכיו, זו שבאה לידי ביטוי בחוקי החברות הנוכחיים, איננה שחברה צריכה להרוויח, אלא שזה הכול. היא צריכה למקסם את רווחיה. ברגע שאתה קובע שזו המטרה, זה בהכרח יבוא על חשבון שאר מחזיקי העניין. זה יוצר פיתוי לנצל עובדים, לעבוד על לקוחות וכד', וזה מה שאכן קרה במציאות העסקית בעשרות השנים האחרונות. וגם אם הרווחים הגדולים של החברות איפשרו, למשל, לשפר את שכרם של העובדים, הרי שזה נעשה באופן לא פרופורציונלי בעליל. פערי השכר בין המנכ"לים לבין חציון העובדים בארה"ב, שעמדו לפני כ-50 שנים על פי כ-20, עומדים כיום על פי כ-250. מדוע? המנכ"לים הם בני אלים? נכון, מגיע להם יותר מהעובדים בחברות שהם מנהלים. עבודתם מלווה באחריות גדולה יותר וגם בשעות עבודה ארוכות יותר. ועדיין - פער כזה סביר?

הניסיון של בועז ארד לטעון שהרווח משרת את כולם היא, איפוא, טענה מיתממת ומטעה. אפשר, כמובן, לבוא ולטעון, כפי שהגישה הניאו-ליברלית אומרת, שאין כל רע בפערי השכר האלה. כל אדם צריך להיות מתוגמל על כשרונותיו ועל יצירתו. אבל, האם הפערים האלה נוצרו במה שנקרא "שוק חופשי"? ברור שלא, כמו שברור שהתיאוריה של הזדמנויות שוות נשארה תיאוריה של החלום האמריקאי. יתרה מזו, גם כאשר אנחנו מתעלמים מנקודת הראות החברתית-מוסרית, ומתייחסים להיבט הכלכלי-משקי בלבד, מה יותר נכון מהבחינה הזו, שיהיה מנכ"ל אחד שמרוויח 15 מיליון דולר בשנה, ו-500 עובדיו ישתכרו כל אחד 60,000 דולר בשנה, או שהמנכ"ל ירוויח 5 מיליון דולר בשנה, וכל אחד מעובדיו ישתכר 80,000 דולר בשנה. העלות לחברה העסקית היא אותה עלות, אך התועלת למשק שונה בתכלית.

זהו חישוב כלכלי פשוט. אבל , לא באמת ניתן להתעלם מן ההיבט החברתי, שכן פערים גדולים מדי מייצגים את אחד הסיכונים הכי גדולים לעצם קיומו של המשטר הקפיטליסטי. מי שימשיך ויתמיד בגישה שהכול טוב, שהרווח הוא הכול, שאין שום רע בפערים כלכליים עמוקים ככל שיהיו, כורה קבר עמוק מאוד לקפיטליזם.

אם חסידי הגישה הזו ימשיכו לעצום את עיניהם מול המציאות הכלכלית והחברתית המתהווה, הם ימיטו אסון על עצמם, ובעיקר על השיטה הקפיטליסטית, שגם אני מחסידיה, אבל לא זו שהם ממליצים עליה, אלא שיטה שהיא הרבה יותר מאוזנת, וכככזו תבטיח שהשיטה הקפיטליסטית לא תעבור מן העולם, והתחליף שלה עלול להיות סיוט, קודם כל, למי שמקדש את גישתה של איין ראנד.

הגישה, שאני יחד עם אנשי עסקים נוספים מייצגים בישראל, זו של הקפיטליזם הקשוב, היא הגישה המאוזנת והנכונה שתציל את הקפיטליזם מעצמו ו"מחסידיו" בסגנון הנוכחי. 

הכותב הוא יו"ר מיטב דש