חיילי צה"ל בתרגיל / צילום: דובר צהל
"הבעיה שלנו היא לא הגירעון, אלא הצורך להגדיל את תקציב הביטחון", אמר יו"ר המועצה הלאומית לכלכלה הפרופ' אבי שמחון בתוכנית פגוש את העיתונות בערוץ 12. הדברים של שמחון עוררו תשומת לב רבה באוצר. הסיכויים להגדלה דרמטית של תקציב הביטחון הולכים וגוברים מדי יום. נתניהו מדבר על מצב חירום בטחוני. החדשות הרעות ממזרח ומצפון מספקות לו רוח גבית, וההתנגדות הפוליטית צפויה להיות אפסית. מנהיג כחול לבן בני גנץ כבר אמר לפני שבוע בכנסת שאת תקציב הביטחון צריך להגדיל.
באוצר נערכים למאבק על תוכנית התקציב הרב שנתי הבאה, אבל מתחילים להבין שקצת כמו הכורדים בצפון סוריה, בקרב הזה הם נשארו לגמרי לבד.
רגע לפני שמחליטים לתת לביטחון עוד 4, 5, 6 מיליארד שקל, חייבים להעלות שתי שאלות. הראשונה היא מאיפה יבוא הכסף? הבור בתקציב המדינה, עוד לפני הגדלת תקציב הביטחון, עומד על 20 ומשהו מיליארד שקל. שמחון אומר שהוא יכול לחיות גם עם גירעון של 3.5%. בנקודה הזאת, אגב, הוא יותר קיצוני מנתניהו, שלא מוכן לחרוג מגירעון של 3%).
אבל גם עם גירעון חריג כזה, הבור עדיין ענקי: 7 מיליארד שקל לפני התוספות לביטחון, לנכים, לתוכניות "נטו" של כחלון למיניהן ולפני דרישות השכר של הרופאים, האקדמאים, העובדים הסוציאליים ועובדי המגזר הציבורי.
שמחון הוא חריג בולט בחזית הכלכלנים. בניגוד לבנק ישראל ולאוצר, שמחון טוען שאפשר לסגור את הבור בתקציב בלי להעלות מסים וללא קיצוץ עמוק בהוצאות. לשיטתו, ההכנסות ממסים צפויות לגדול ב-2020 ב-3% לפחות (בהסתמך על המשך קצב הצמיחה של השנים האחרונות). את הגידול בהוצאות הממשלה צריך לדעתו לצמצם מ-5% לשנה ל-2.5% - וזה יספיק.
אין מנוס משינויים מבניים בצבא
מי צודק? בינתיים, ההכנסות ממסים מדשדשות והתחזיות ל-2020 רק הולכות ומתקדרות. באשר לקיצוץ בהוצאות: כשהדרג המקצועי מגיע למו"מ עם עמדת פתיחה של "אנחנו מוכנים להגדיל הוצאות רק ב-2.5%" - זה עלול להסתיים בפריצה מוחלטת של מסגרות התקציב.
הנקודה השנייה היא שאסור לוותר למערכת הביטחון על התייעלות. סגן הרמטכ"ל הודיע על שורת קיצוצים בהטבות לקצינים הבכירים. על-פי חשיפת גלי צה"ל, יופסקו שיפוצי לשכות, תופסק העסקת נהגים, מזכירות ורל"שים בשירות קבע והקצינים והחיילים יתבקשו לחסוך בחשמל ובמים.
הקיצוץ הזה חשוב ברמה ההצהרתית, אבל משמעותו התקציבית סמלית. קיצוץ אמיתי צריך לבוא משינויים מבניים בצבא. למשל הפנסיה התקציבית - הצבא דרש וקיבל את ההסדר הייחודי הזה בשם הצורך להשאיר כוח אדם איכותי בשירות קבע.
בפועל, ההסדר הזה נועד לשרת את הקצינים הבכירים והשבעים שחוששים שלא ימצאו עבודה אחרי שישתחררו. הוא לא מטפל בבעיות של קצינים איכותיים בני 20 פלוס שנוטשים את הצבא בהמוניהם בגלל המשכורת הנמוכה שמקבלים קצינים בתחילת שירות הקבע.
העובדה שבגיל 43 יתחילו לקבל פנסיה תקציבית, ממש לא משכנעת את הקצינים הצעירים להישאר בצבא ולא לעבור לתפקידים בשכר כפול ומשולש באזרחות. האוצר רוצה להציע לקצינים הצעירים הגדלת שכר מיידית תמורת ויתור על הפנסיה התקציבית. זו הצעה שעוזרת לצה"ל יותר ממה שהיא עוזרת לאוצר ולגירעון. הצעה חשובה לא פחות היא המשך קיצור שירות החובה לבנים בתפקידים שהצבא לא צריך.
בשנים הקרובות צפויים מחזורי הגיוס לגדול בעשרות אחוזים. אם לא יקוצר שירות החובה, הצבא ייתקע עם עשרות אלפי חיילים מיותרים. ניסיון קודם לקצר את שירות החובה טורפד בגלל מלחמת לבנון השנייה. אסור שגם הפעם הצבא יקבל פטור מהתייעלות אמיתית בשם השד הביטחוני.
הלקח הסעודי: תקציב ביטחון לא מביא ניצחון
תקציב הביטחון הגדול ביותר בעולם, אחרי ארה"ב וסין, הוא של ערב הסעודית. לפי מכוני מחקר צבאי, הממלכה הסעודית מוציאה על ביטחון בין 60 ל-80 מיליארד דולר בשנה - יותר מרוסיה וכמעט פי ארבעה מתקציב הביטחון של ישראל. כל כלכלן מקרו יגיד לכם בביטחון גמור שעם תקציב כזה סעודיה תביס בקלות את אירן, שתקציב הביטחון שלה קטן מזה של ישראל.
המציאות, מה לעשות, מוכיחה ההיפך. הלקח של מקבלי ההחלטות בירושלים מהתבוסה הסעודית, הוא שתקציב ביטחון גדול לא מנצח מלחמות, אלא רק הנהגה נחושה שדבקה באסטרטגיה ברורה ונעזרת בצבא אפקטיבי ויעיל.