אליזבת וורן / צילום: Shutterstock
דבריו של הכלכלן זוכה פרס נובל, פרופ' מילטון פרידמן, שלפיהם התכלית החברתית הבלעדית של החברה העסקית היא להשיא את רווחיה, בכפוף לכך שתפעל במסגרת כללי המשחק בשוק תחרותי וללא מרמה, נמצאים תחת התקפה רבתי.
ההתקפות על תכלית החברה העסקית, הן חלק מאי-שביעות הרצון של המעמד הבינוני והנמוך בכלכלות השוק החופשי. אי-שביעות הרצון נובעת מחלוקת העושר הלא שוויונית, מאי-הוודאות החברתית הקשורה לשינויים הטכנולוגיים המהירים, מהגלובליזציה, מהעלייה ביוקר המחיה בערים הגדולות המהוות מרכזי יצירת העושר בעולם, ומאוזלת ידן של הממשלות. לדוגמה, הסטת תקציבי מדינה עצומים להצלת התאגידים הפיננסיים הגדולים במשבר הכלכלי של שנת 2008, גררה ביקורת רבה במדינות המערב.
ישראל הייתה מחוץ למשבר העולמי של שנת 2008. המחוקק הישראלי חידש בשנת 2000 את חוק החברות, וקבע בסעיף 11 שתכלית החברה היא לפעול על-פי שיקולים עסקיים להשאת רווחיה; והשכיל לציין שחברה יכולה, בהתבסס על שיקולים עסקיים, להביא בחשבון את עניינם של נושיה, עובדיה ואף את עניינו של הציבור.
בארה"ב, "מקדש" הכלכלה החופשית, ההתקפה על התכלית המסורתית של החברה העסקית - עשיית רווחים - נמצאת בשיאה. הסנאטורית אליזבט וורן, הניחה הצעת חוק שלפיה חברות גדולות יהיו כפופות לחקיקה פדרלית חדשה. ההצעה קובעת, ביחס לחברה העסקית, שתכלית עשיית הרווח אינה הבלעדית וגם לא העיקרית. התכלית המוצעת לחברה העסקית תהיה מגוונת ותכלול במקביל לעשיית הרווח - דאגה לעובדים, לנושים, לקהילה שבה ממוקמים מפעליה ולאיכות הסביבה. לתכליות תהיה אותה רמת חשיבות. הצעת החוק קובעת בנוסף, ש-40% מחברי הדירקטוריון ייבחרו על-ידי העובדים. לאור ההצעה, חובות נושאי המשרה והדירקטוריון בחברה יהיו להשגת כל התכליות - אחרת, יוטלו סנקציות על החברה והרישיון הפדרלי לעשיית עסקים יישלל ממנה. זוהי מהפכה ממש.
לאחרונה פרסם "פורום השולחן העגול" של מנהלי החברות הגדולות בארה"ב, הצהרת תמיכה ברעיון שחברות עסקיות צריכות לפעול גם לטובת התכליות המורחבות (עובדים, נושים, קהילות, איכות סביבה), אם כי מדובר בהצהרה כללית ובלי להתייחס לחקיקת הסנאטורית וורן. לאחר הצהרת פורום השולחן העגול, הגיב "ארגון המשקיעים המוסדיים" בארה"ב בהתנגדות להצהרה, ודרש להמשיך לקיים את התכלית העסקית המקובלת של החברה - להשיא את רווחיה. כך שנציגי המשקיעים המוסדיים המנהלים את כספי הפנסיה של העובדים, הפכו לשומרי השיטה הקפיטליסטית, שלפיה, תכלית החברה העסקית היא להשיא את רווחיה ואת עושרם של בעלי מניותיה.
השאלה היא, מה יעשו הדירקטוריון, המנכ"ל וההנהלה כאשר הם עומדים בפני החלטות עסקיות במשטר המוצע של ריבוי "תכליות" ושוויונן זו לזו. לדוגמה, אחד ממפעלי החברה התיישן, ודנים בסגירתו ובפיטורי עובדיו. סגירת המפעל תפגע בעובדיו ובקהילה שבה הוא מצוי. מנגד, סגירתו תועיל לנושי החברה וגם לבעלי מניותיה, שכן הרווחיות והיעילות של החברה ישתפרו. מצב יתרת עובדי החברה במפעלים היעילים ישתפר, כי החברה תתחזק, וכך גם יציבות מקום עבודתם. פותר החידה יאמר, נאזן בין האינטרסים של הקבוצות השונות, כיצד מאזנים? זוהי מלאכה פוליטית ולא עסקית. קשה לעבוד מספר אדונים ביחד, היהדות הבינה זאת לפני אלפי שנים.
אפרופו פוליטיקה, סך הרווח של כל החברות הממשלתיות בישראל עומד על קרוב לאפס. הפתרון הוא - לתת לעסקים לפעול משיקולים עסקיים להשאת רווחיהם כדי להגדיל את העושר הלאומי, כמקור לרווחה. ממילא אחת לארבע שנים נקרא כל אזרח לקבוע עמדה במישור הפוליטי בבחירות, ובדרך זו להשפיע כיצד לחלק את העושר הנוצר בכלכלה, בהתחשב בשמירת התמריץ ליזם וביצירת קיום הוגן והזדמנות שווה לכול. כל שאר התכליות המורחבות צריכות להיות מטופלות במסגרת חוקים, שיקבעו את הנורמות המחייבות חברות עסקיות, כמו גם כל אזרח אחר.
הכותב הוא ראש משרד עורכי הדין גרוס, קלינהנדלר, חודק, הלוי, גרינברג, שנהב