הסנדלר שהציל אותי: מיזם טיולים בין בעלי מקצועות "מפעם"

כשמיטל כץ מדברת על היעלמותם של בעלי מלאכה, כל נוסעי המיניבוס מהנהנים בהסכמה. השינויים הטכנולוגיים, האינטרנט, המיכון, וגם הייבוא בעידן הגלובליזציה, פגעו פגיעה אנושה במקצועות שפעם היו חלק בלתי נפרד מהנוף, והיום הם פריטי אספנות לרומנטיקנים בלבד. הקידמה, שהיא אומנם מבורכת לכשעצמה, תפסה רבים לא מוכנים ליום שאחרי, וכץ, מעצבת אופנה בעברה, הייתה אחת מהם.

הייבוא מסין חנק את התחום, היא מספרת, והיא נאלצה לסגור את העסק וחיפשה אלטרנטיבה. יד המקרה הובילה אותה לתקן נעל שעיצבה אצל סנדלר, והוא סיפר איך חמקה הפרנסה ושבגיל 80 אין לו כמעט עבודה. "היום לא מתקנים - זורקים", הוא אמר לה, והמשפט הזה יצר אצלה תיקון גדול. כץ יצאה למסע בעקבות בעלי מקצוע אחרונים מסוגם, אספה סיפורים מרתקים ורקמה מיזם של סיורים בעקבות מקצועות נעלמים.

העולם המודרני המשתנה הביא להכחדתם של מקצועות רבים, וחלקם חווים פרפורי גסיסה. אם תשאלו את עצמכם מתי בפעם האחרונה מסרתם לסנדלר נעל לתיקון או ספר אהוב לכריכה מחדש, סביר להניח שלא תזכרו. "תחושת חוסר הרלוונטיות והפחד ממה שהולך להיות", אומרת כץ, "הביאה רבים מבעלי המקצוע לשקול את סגירת בתי המלאכה, וכשהצעתי להם לנסות סיור פיילוט, חלקם נבהלו מהחשיפה וכמעט נטשו את המיזם, אבל ברגע האחרון הסכימו. בכל בית מלאכה שאליו הגענו, קרה קסם ונדלק האור. הם טוענים שהצלתי אותם, אבל הם הצילו אותי", היא מסכמת בחיוך.

רוב בעלי המלאכה הם אנשים מבוגרים, חלקם מעל 80, והם עדיין פעילים, חלקם בזכות המיזם. "היום הם כל-כך רוצים להיות חלק ממנו, מדד האושר שלהם עלה, וגם העושר. פתאום יש קהל חדש שקונה ומספק להם עבודה".

לכץ ארבעה סיורים בתל אביב ואחד בגליל. הצטרפתי לשניים בתל אביב - רכוב ורגלי. הרכוב מתנהל במיניבוס שמדלג בין התחנות בדרום העיר. התחלנו אצל משה גזית, חרט עץ בן 82 שהמשיך את מה שאביו החל, אך הייבוא הכניע אותו. הוא ביצע תפנית, ובמקום לייצר מעקות החל לבנות בובות עץ והוא עובד להנאתו במבנה בן 240 שנה בפלורנטין. בין היתר, אפשר לראות אצלו את בן גוריון עומד על הראש, שמשון הגיבור, מרי פופינס, משה דיין ואפילו אדם וחווה.

 משה גזית. חרט עץ / צילום: אורלי גנוסר

גם שלום צימבר, 77, דור שני לכורכים, רצה לסגור את העסק שפתח בשנת 1970 ובו אביו עבד לצדו עד גיל 92. הסיורים החזירו לו עדנה והוא יוצר מוצרים מיוחדים כמו אלבומים, תפריטים, משחקים ומחברות שהוא כורך בחומרים ממוחזרים. אישיותו כובשת ומשעשעת וכדי להבין כמה המלאכה מורכבת הוא מדגים כריכת ספר בשתי ידיים ומכונת פרס (Press) אחת.

את המרצפות המצוירות של משפחת גלוסקא מכירים רבים, אבל מעטים ראו כמה עמל מושקע בכל מרצפת שנעשית בעבודה ידנית. אבנר, אף הוא דור שני, מתאר כיצד הייבוא חיסל את העסקים, אך הוא נשאר במקצוע מתוך אהבה. במיומנות אין-קץ הוא מניח שבלונה בתבנית, מוזג צבע מיוחד, מוסיף תערובת בטון ושולח למכונת לחץ. התוצאה היא קסם צבעוני.

הצעיר בחבורה, שי אברהמי, חלם בילדותו לשפץ רהיטים והפך לרסטורטור של ריהוט עתיק, מלא תשוקה למקצוע, ואבינועם ישראלוב הוא אמן כסף נדיר שמייצר כלי יודאיקה בשיטות של פעם. בבית המלאכה זכינו להדגמת לחצנות, ובגלריה שבקומה העליונה נפערו עינינו. האיש הצנוע הזה הוא אמן בחסד, שייצר פריטים במלאכת מחשבת כולל פיליגרן, ועבד עם קדישמן על סדרת פסלים לאספנים.

הסיור הרגלי "שחור לבן" שמדריכה במסגרת המיזם מיכל מינסקי, חולף בין חנויות ששרדו את טרנד הרשתות, הקניונים והייצור ההמוני לטובת עבודת יד אישית. גם כאן חוו השותפים שיפור כלכלי והכרה על פועלם. התחלנו ברחוב המלך ג’ורג’, בבית הקפה-חנות ספרים "הנסיך הקטן", והמשכנו באותו רחוב לקונדיטוריה וייס שהוקמה ב-1957 ומהאחרונות שמחזיקה מאפים הונגריים שהיו בעבר כה נפוצים.

חנות התבלינים של האחים פרונט בכניסה לשוק הכרמל היא חנות זעירה עמוסה כל טוב והמון סיפורים. האחים יעקב ודני שלמן הם שענים שמחזיקים את חנות השעונים המשפחתית שהוקמה ביפו ב-1921 ועברה לאלנבי ב-1929 ומאז היא שם.

לא רחוק נמצאת חנות הזכוכית והפורצלן של צביקה זילברשטיין שנראית כאילו יצאה משנות ה-70, וכך גם חנות הגובלנים, הרקמה ומכונות התפירה של יואב ברגמן, דור רביעי של מומחים בתחום, שמספר שהגובלנים חזרו לאופנה. סיימנו בצלמנייה של רודי ויסנשטיין שתיעד את הארץ, אירועיה ומנהיגיה, ולמעשה תיעדנו דרך הרגליים מחוזות אחרונים, מיוחדים ומרתקים. לפרטים: https://www.mk-artour.com