תרבות קרועה. עבודה של בותינה אבו מלחם / צילום: יגאל פרדו
התערוכה הבינלאומית הנודדת "חוט של מחשבה - סיפורים גלובליים בטקסטיל" עוסקת בניכוס תרבותי דרך אמנות הטקסטיל. בשנים האחרונות מתייחס עולם האמנות אל תרבויות העמים הילידים ולהשפעת הקולוניאליזם עליהן בהיבטים של ניכוס ודיכוי. החודש למשל הפגינו מאות על מדרגות המטרופוליטן בניו יורק תחת הסיסמה "הם רוצים את האמנות, אבל לא את האנשים!", והתייחסו לייצוג של תרבויות ילידיות בעולם האמנות, שמצדו מגיב ועוסק גם הוא בסוגיה. ביטוי לעיסוק זה ניכר גם בניסיון להגדיר מחדש את מושג המוזיאון באיקו"ם שעליו דיווחנו לפני כחודש והתייחס לראשונה גם לתרבויות ילידיות.
בימים אלה מוצגת במוזיאון הנגב לאמנות בבאר-שבע התערוכה הבינלאומית הנודדת "חוט של מחשבה - סיפורים גלובליים בטקסטיל", שהציגה כבר באיסטנבול ובכוויית (נעילה: 7.12.19). התערוכה עוסקת כאמור בשאלות של ניכוס תרבותי דרך אמנות הטקסטיל - זרם פורה באמנות העכשווית.
היא גם עוסקת בגלגולם של הבד והטקסטיל כחלק ממארג של תרבות, עמים ושפות שצרובים בטקסטיל ובמתח שנוצר כשאלה מתקיימים בעולם של שינויים גלובליים, כלכליים וחברתיים. דוגמה לאותו ניכוס תרבותי של עמים ילידים מציגים האמנים ההולנדים אליזה ון יולן ווינסנט וולסמה. השניים יצרו מיצב המראה את גלגולו של אחד מהשטיחים הפופולריים והנמכרים ביותר של ענקית הריהוט איקאה, שהחל כשטיח מסורתי של תרבות האינדיאנים בארצות-הברית.
במיצב מוצגים שלושה דגמים של שמיכות ושטיחים: הראשון הוא אריג של אומת הנוואחו מסביבות 1890, שנעשה באריגת יד ומצמר טבעי. השני הוא שמיכת פנדלטון אינדיאנית - מחווה המבוססת על עיצוב מקורי מ-1910, שעשוי מצמר טהור וכותנה. השלישי הוא שטיח איקאה בעיצוב של אנה אפברלונד, שעשוי באריגת מכונה מפוליפרופילן ויוצר במצרים. בנוסף, מוצג סוודר בדוגמת זיגזג מ-2012, סרוג מכותנה ואנגורה שיוצר בבלגיה. דרך הטקסטיל ניתן להבחין כיצד ההדפס הילידי המסורתי התגלגל לפס הייצור מערבי.
בטקסט הנלווה מסבירים האמנים שבמשך מאות שנים, השבטים האינדיאנים יצרו שמיכות צמר ארוגות ביד עם דוגמאות אתניות וסחרו בהן לפרנסתם. הם לקחו חלק בכל תהליך הייצור - רעיית עדרי הכבשים, גז, טוויה, צביעה ויצירת הדוגמאות באריגה. המיצב מדמה את השלב שבו ההתיישבות הלבנה דחקה את הילידים מאדמתם ונשללה מהם זכות הייצור של השמיכות. "ניכוס הדוגמאות של האמריקאים הילידים אינו נדיר בהיסטוריית העיצוב והאופנה", כותבים האמנים, "באופן אירוני, שמיכות פנדלטון נמכרו שוב לילידים שלא היו עוד מסוגלים לייצר בעצמם את האריגים שפעם היו שלהם".
לתערוכה המוצגת בישראל נוספו עבודות בהיבט המקומי. כך למשל, עבודתה של האמנית הישראלית-פלסטינית בותינה אבו מלחם מכפר ערערה. אבו מלחם משתמשת בפיסות רקמה פלסטינית שהיא מאתרת ברחבי הארץ, ומחברת אותן באמצעות סיכות וחוטים על לבד המטופל בכתמי קפה, שעווה ורישום בעיפרון. מהבד היא תופרת בגדים שמבטאים זיכרון של "תרבות קרועה".
הפרויקט החל לאחר שסבתה נפטרה והאמנית מצאה שמלה פלסטינית ישנה שלה. היא גזרה אותה לחתיכות כדי לשבץ את השמלה בעבודות האמנות שלה במטרה להנציח את המורשת והזיכרון של התרבות הפלסטינית. "רציתי שכל פיסת בד של סבתי תהיה חלק מבגד של אדם, אז תפרתי בגדים מיניאטוריים וגדולים, כל בגד מייצג אדם שנוכח ונעדר בו זמנית", כותבת אבו מלחם.
מדיה
"היזהרו מחיקויים" (Driven To Abstraction)
בימוי: דריה פרייס, ארצות-הברית, 2019
ז'אנר: קולנוע תיעודי
בפסטיבל הסרטים הבינלאומי שהתקיים לאחרונה בחיפה הוקרן גם הסרט התיעודי "היזהרו מחיקויים", שעוקב אחר סיפורה של גלריית נודלר, שהייתה הגלריה הוותיקה ביותר בניו יורק. המוניטין של הגלריה קרס כשהועלו האשמות שלפיהן הגלריה מכרה עשרות עבודות מזויפות של גדולי הציירים המודרניים, כמו ג'קסון פולוק או מארק רותקו, בעשרות מיליוני דולרים.
מאחורי הציורים עמד מהגר מסין, שצייר בהיחבא את יצירות המופת בתיווכה של סוחרת אמנות. כדי להסביר איך הופיעו היצירות אחרי עשרות שנים, הומצאו סיפורים סבוכים, שכן היצירות היו נטולות היסטוריה. הסרט עוקב אחר הדרמה המשפטית שהתרחשה בעקבות חשיפת הזיופים, לאחר שאספנים ומומחי אמנות נפלו בפח, והביקוש ליצירות גרם לסחרור מחירים.
הסרט עוסק גם בסוגיית הדילמה המוסרית של מכירת זיופים בשוק האמנות, ובשאלה אם הגלריסטית, אן פרידמן, שנחשבה לאוטוריטה הבלתי מעורערת של שוק האמנות, ידעה או לא ידעה שהיצירות מזויפות. כשהסיפור נחשף בשנת 2011, גלריית נודלר נסגרה והזייפן נמלט לסין.